הפרעות טובות – אביגייל רוז בהופעה

מאת: אביטל פרוקופף

ההופעה של אביגייל רוז באוזןבר היא הגלולה הספק מתוקה ספק מרירה בתקופת החגים. תקופה כזו שמעצימה תחושות, בעיקר בתל אביב. הבדידות, העצב וגם האושר – כולם באים לידי ביטוי באופן מחוזק, בולט. כך, כשאביגיל לא נוטשת את הקו המנחה בכתיבת הטקסטים – יחסים, זוגיות, בדידות וערגה – אין מתאימה מתקופת החגים כדי להגיש אותם לקהל שלה.

“הפרעות” הוא האלבום השלישי של אביגייל, שמוצע למכירה בשלב זה במהדורה מוגבלת בהופעות ובאמצעותדף הפייסבוק – והוא כאמור, ממשיך לעסוק בתכנים המוכרים באותו אופן בו אביגיל כה מצטיינת: חודר, לא מתנחמד, בלי התייפייפות. הייסורים הרגשיים של אביגייל והיחס שלי לגביהם הם מעין רכבת הרים בלונה פארק. לפעמים אני מתרגשת ומפחדת יחד אתה, לפעמים אני קצת מותשת ועייפה מהסאגה.

ראיתי אותה לראשונה מופיעה לפני שבע שנים, במועדון אפוף עשן בלילינבלום בהופעה של יוני בלוך.  היא שרה שני שירים ושבתה את לבי. בעיקר הוקסמתי מקולה הרך והעדין והנגינה המדויקת על הפסנתר. האלבום הראשון שלה, “מלחמה יומיומית” התחבר לי באותה תקופה בול עם המלחמות הפרטיות שלי. אלבומה השני “חצי נחמה” הציג זווית מעט יותר אופטימית, אבל רק מעט. הטקסטים המלנכוליים שלה שמדברים תדיר על הכמיהה לאהבה ולביטחון נשמעו יותר מפוייסים.

השירים שאביגייל בוחרת לשיר מתוך האלבום השלישי אינם שונים מהותים מהקו לו הורגלנו – תסכול, בדידות, מאבקי ביטחון עצמי, אדישות לסביבה מחד וכמיהה גדולה לאהבה מאידך. ממש מתכון לכניסה למיטה בכיוון חד סטרי, אך קולה המתקתק והרך של אביגייל והנגינה הקסומה מצליחים לאזן וליצור קונטרס מעניין.

על ההפקה המוסיקלית של האלבום הנוכחי אחראי שי רוט והאווירה נעה בקצבים שונים בין פופ אלקטרוני, מלודיות פסנתר וגרוב. השילוב המעניין מצליח להעניק לסיפורים הפשוטים, העצובים והקטנים שבטקסטים, עוצמות כבירות בצורה אגבית.

מודה, אני אוהבת את אביגיל יותר כשהיא שרה ומנגנת טקסטים של אחרים. יונה וולך, סשה ארגוב ואהוד מנור, יונתן גפן וכמובן, אמה, תלמה אליגון רוז (השיר “תם חורף” שלא הושר בהופעה). בין אם בלחן ובין אם בהגשה, היא כובשת בצורה מעוררת התפעלות. זה לרוב פחות קורה לי עם הטקסטים שלה. הם כתובים בכנות מכאיבה, בפשטות ובישירות חסרת פשרות.

לעתים, דווקא בגלל זה, הם פחות בוגרים לטעמי, מצריכים שיוף נוסף, לעתים אף צורמים לאוזן. זה מפתיע כי ישנה ציפיה שהטקסטים יתבגרו עם האדם ועדיין – צריך לזכור שאביגייל רק בת 27 (היא טורחת להזכיר זאת במהלך ההופעה תוך כדי שהיא מציינת שמדובר בגיל ששום דבר טוב קרה בו) ונכונו לה שנים רבות של יצירה מסקרנת.

שובת לב ומקסימה היא קרן טפרברג על התופים ובקולות ליווי. ה”קוליות” שלה כובשת ומאזנת מעט את האווירה הרצינית על הבמה. צוק על הבס ואדם בן אמיתי על הגיטרה משלימים את האנסמבל ומהווים קונטרה גברית חיונית. אביגיל שרה יחד עם אדם את אחד השירים המוכרים שלהם “את לא יודעת” והקהל מפזם בחדווה.

אגב, אנחנו לא קהל פשוט. מחיאות הכפיים מדודות, אין שריקות וקולות עידוד. לקראת סוף ההופעה אביגיל לא מתאפקת ומעירה, בחצי צחוק חצי אמת, על האנרגיות של הקהל. מהמקום המאוד פגיע שלה ממילא, קשה שלא לרצות לקום ולחבק אותה באותו רגע וגם לאורך השנה הקרובה, לקוות שהאלבום הבא כבר יהיה יותר שמח. עניין של תקופה.

סיקור הופעות

עקבו אחרינו בפייסבוק 

0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x
X