מאת: ניסן קריבוי
מילדות אני זוכר את הויכוח הגדול, האם ציניות היא מראה של חוסר ביטחון או דווקא אינטליגנציה גבוהה. נאג' חמאדי, להקה הקיימת משנת 2005, העירה לי את הדילמה הזאת מחדש ועושה רושם שהאינטילגנציה ניצחה הפעם. נדג' חמאדי, להקה המורכבת כולה מעיתונאים, בס – אראל סג"ל (מעריב), קלידים – דרור גלוברמן (מנחה בערוץ 2), תופים – טל לזר (ישראל היום), גיטרה – אור הלר (ערוץ 10) ובפרונט שירה דרור פויר (גלובס).
האור ירד על האוזן בר, קבוצה של כ-50 איש מתקבצת אל עבר הבמה, הגילאים נעים בין 30 וצפונה, גלוברמן עולה ונותן פתיחה דרמטית בקלידים, הנותנת הרגשה כאילו דייויד גילמור החליט שהוא מחבב את ישראל. לאחר מכן עולים להם אחד אחרי השני מיטב אנשי הפרינט בישראל ולבסוף עולה פויר עטור בגלימה שחורה, משקפי שמש ורעמת שיער קופצנית. שיר ראשון "היי ילדה", רלוונטי ביותר לאור חדשות השבוע האחרון "עם כל הכבוד לסיפור חייך, הידיים שלי בשביל בין שדייך". חמאדי לא הסתירו את הפרשה ואת דעתם בנושא בשום צורה, החל מקטעי הקישור בין השירים הכללו כעס על סבתא של הזמר הלאומי על החינוך של אבא שלו, השוואה בין מגדלי יו לאוהל בדאווי (למה להם מותר?) ועד קאברים ל"יפה שלי" ולשיר "דמעות". לרגע חיפשתי את אבי לן בקהל מצייץ לו סטטוסים מתוחכמים מתוך העשרות שנזרקו מהבמה, זה היה על גבול המעייף בשלב מסוים אך יחד עם זאת מצחיק.
המופע נע בין סטנד אפ למוזיקה מצויינת. אפשר להסתכל על זה כגימיק וזה יחלוף, הרי היו להקות-צחוקים-דאחקות כבר לפניהם, ואני לא אשקר, הייתי בטוח שיהיו שם מוזיקאים חובבים, מתוסכלים מלהקות בגיל העשרה, אך לא כך היה, חמאדי יושבים טוב ביחד, פשוט מרגישים את השנים של הנגינה אחד עם השני, החל מקולות שניים של גלוברמן וסג"ל ועד גיטרה לא מאולצת ונכונה של הלר.
אז הסתבר לי שזוהי ההופעה האחרונה שלהם לפני הפסקה על מנת להקליט אלבום בהפקתו של ברוך בן יצחק (רוקפור), כך שלא יהיה ספק שהמסר הוא: אנחנו מצחיקים והכל אבל רציניים יותר מהכל.
