מאת: אביטל פרוקופף
געגועים נוטים לייצר קווים בזמן. לתחום אותו לשעות קשות, ימים ארוכים, שבועות של נצח ואז חודשים, אחר כך שנים. ב 27.11 התחלתי לטוות קווים חדשים. באותו תאריך התקיימה הופעה של רוקפור בפסאז' שנקבעה זמן מראש, אבל הקהל הגיע עצוב וחברי הלהקה היו עצובים והאווירה המדוכדכת העיבה על הכל. כמה שעות לפני כן סיימו לקבור את אריק איינשטיין ופתאום, כל שיר שנהגה הלהקה לבצע בהופעות רגילות מתוך "בחזרה לשבלול", אלבומה השלישי, קיבל משמעות אחרת, מצמררת. באותו יום, באופן ספונטני, הם הוסיפו שירים מאותו אלבום שלא הופיעו בליינאפ, אבל האווירה הכבדה ותחושת העצב שהגיח במפתיע מבלי הכנה מוקדמת, הביסו אותנו. זו הייתה הופעה עצובה.
ואז התחלתי לתחום את הזמן. שבוע עבר ואז חודש. ושבוע בדיוק לפני היומולדת העגול שלי חגגו לו יומולדת 75, אבל בלעדיו. והנה חודש ושלושה שבועות כמעט ורוקפור שוב עולים על הבמה, הפעם, בערב שהוא כולו מחווה לאיש הנדיר והיקר הזה.
את "בחזרה לשבלול" הוציאו רוקפור בשנת 1996 כמחווה לחבורה הפרועה והיפה של שנות ה – 70. האלבום, שכל אחד משיריו הוא קלאסיקה שמצליחה לפרוט ולדגדג, כלל שירים משבלול, פוזי ופלסטלינה. את הממזריות המתפרצת והחדשנית תרגמו חברי הלהקה לרוק פסיכדלי בועט כאשר אלי לולאי הכריזמטי כסולן תרם נופך מעניין לביצוע השירים היפים בתוספות ברוכות של ירמי קפלן, קרני פוסטל וג'נגו. לפני שאני צוללת להופעה בבארבי אמש, ביטוי קטן למילה חופש:
כבר ראיתי הופעות שאזלו להן כל הכרטיסים בבארבי. הזכורות, באופן די אירוני, הן של רוקפור ושל שלום חנוך. ובמעין סגירת מעגל שכזו, בערב בו אחת הלהקות הטובות בישראל מעלה על נס את האמן שמתמיד להופיע והאמן שסירב בתוקף ולוקחת אותנו למסע בזמן שכולו געגועים ואהבה טהורה, הכוכב האמיתי היה הקהל.
כי לפני השירים ולפני המחווה ולפני הביקורת, הגיע קהל שבמשך חודש וחצי נמלא לבו געגועים שביקשו מזור. והקהל הזה הצליח לזרוח באופן הכי כנה שיכול להיות, מתחת הנברשת האימתנית והידועה של הבארבי ובתוך הצלילים החורכים בעוצמתם שניגנה הלהקה. מפאת מיקום בעייתי שלא מאפשר לי לראות את ההרכב בזווית ריאלית, אני מוצאת עצמי עם הפנים לקהל. בתחילה בלית ברירה ובהמשך יותר ויותר מתוך רצון וסקרנות, חווה יחד אתם משהו שהוא הרבה יותר עמוק וטהור מעוד הופעה. תחושת הביחד שהייתה כל כך חסרה בימים שעברו מאז לכתו, בה כולנו מתכנסים מלאי געגועים ושרים את אריק, שרים לאריק. למשך שעה שלמה כולנו שם עם אותה מנגינה בלב.
ברוך בן יצחק, מרק לזר, איסר טננבאום ויקי גני. הם מבצעים את האלבום בסדר חדש, מראשיתו עם "שבלול" האווירתי והמשובח ועד הפרוג-רוק של "היה היה" שמסכם את האלבום והופך את הגורל לכזה שצוחק על כולנו, מסכם לא רק את ההופעה אלא גם תקופה שלא תחזור. הם מוסיפים, לשמחתי, את השיר "צא מזה" שמהווה מנגינה אופטימית בפסקול חיים שגרתי ובכלל, שירים רבים מעלים מן האוב רגשות שהטמנתי עמוק, באופן שאני בטוחה קרה גם לרבים מהמביטים נפעמים בקהל. ואולי בגלל זה, לעתים קצת קשה היה לי להתאהב בביצועים החדשים-ישנים.
כך למשל, "אחינועם לא יודעת", שהתחיל מבטיח עם פעימות גיטרה מדויקות והפסיק ברגע שפרצה השירה לחלל האוויר. יש לי קושי עם ביצועים פחות ממעולים לשירים האהובים עלי, שמסמלים תקופה וחרוטים היטב בניסיונות שהחיים מזמנים. אני אמביוולנטית, מצד אחד שמחה נורא על ההזדמנות לשמוע. מאידך, מייחלת שקרני פוסטל תפתיע ותעלה לבמה. לאורך רוב ההופעה לא הגיעה הלהקה למיצג שירה מרשים. יש נסיבות מקילות כמובן – עברו 18 שנה, אלי לולאי כבר לא על הבמה אתם (אבל איסר טננבאום לשמחתנו כן) ובכלל, עם לכתו של אריק, כולנו הופכים הרבה יותר סנטימנטליים, בעיקר במקומות בהם קולו היה כל כך דומיננטי שקשה להרפות. השירים כבשו בעיקר בחלקים האינסטרומנטליים, או באלו בהם מראש יש ניצוץ של טירוף שמאיים להתלקח ("טוב לי", "אבשלום", "אני שר", "היה היה") אך היו גם אלו שלא הצליחו להתרומם ולא משנה כמה חזק קיוויתי שזה ישתנה. "פראג" המקסים נשמע מהוסס ועצור, ו"מה שיותר עמוק יותר כחול" מצליח להיות כאסחיסטי אבל לא סוחף.
בסוף, הכל הבל הבלים. האווירה באולם הבארבי העמוס לעייפה הייתה אווירה קסומה. לא הגענו לקריוקי "שרים אריק" או להופעת קאברים מהודקת. באנו להתגעגע, להתעטף בזיכרונו המופלא ולהתחבק בעצב מהול בהתרגשות, כשאת הבמה אנחנו נותנים לארבעה נגנים מופלאים. את הרצונות הקטנים הללו הצליחו חברי רוקפור להגשים ובגדול עד כי לא נותר לרובנו אלא להצטער שלא נולדנו מוקדם מספיק בכדי לזכות לראות את אריק מופיע לייב.
במהלך ההופעה חברי הלהקה מרעננים בגיחות אורח של אמנים חדשים. זו לא הפעם הראשונה שהם חולקים את הבמה ומשתפים פעולה עם יוצרים רעננים ומבטיחים בסצינת האינדי הפורחת והמשובחת. בערב המחווה, הם בוחרים לחלוק את הבמה עם אמנים המשתייכים ללייבל "אנובה" בו הם חברים.
הראשונים להתארח הם יעל שושנה כהן וגיל לנדאו מלולה מארש בשיר "מה אתי?". על לולה מארש יש לי רק דברים טובים להגיד ויעל שושנה כהן מקסימה, אבל מדובר באתגר לא פשוט להיכנס לנעליה של ג'וזי כץ ולהציע גרסה אחרת לביצוע המדהים שנחרת בלבבות כולנו. עם זאת, עדיין היה זה מרענן וחיוני בהוספת צלע נשית בעלת קול מיוחד ונעים להופעה.
שיתוף הפעולה השני הוא עם חנן בן סימון, לשיר "למה לי לקחת ללב", שאני מצליחה לקחת מאוד, אבל מאוד ללב. את בן סימון טרם יצא לי לשמוע, אבל הביצוע לא התרומם וברובו נותר עצור.
לקראת סיום ההופעה האווירה מתחילה לצאת משליטה באופן החיובי ביותר שיכול להיות. זה בא לידי ביטוי בביצוע מעולה ל"קח לך אשה" כולל תנועות ומחוות של הקהל המשולהב וממשיך בשיר שלא הופיע באלבום, אבל הוא בהחלט אחד היפים והעליזים, "כשאת בוכה את לא יפה".
ואז כבים האורות, או לפחות מטאפורית. אך לפני כמה רגעים שרו חברי הלהקה באיום שעדיף לא לבכות והנה כעת, הם מקשים עלינו להיות יפים, עם הצלילים הראשונים של "היה היה". אני מביטה נפעמת בקהל של אנשים עם עיניים לחות ושפה רועדת. "היה היה ויהיה הוא לעולם" צועק אחד מהם לשמיים בעצב והדמעות משותפות לכולם.
הערב המקסים שהעניקו לנו חברי רוקפור הצליח להפיק כמה וכמה קתרזיסים ולכן נדמה היה כי בסוף השיר הזה, ירדו חברי הלהקה מהבמה, האורות יידלקו ואנו ננשום אוויר קר ועצוב של געגוע. אבל מחיאות הכפיים לא נפסקות והם עולים חזרה.
"אנחנו נבצע שני שירים שלנו" אומר בן יצחק בצניעות ובשקט ומיד לאחר מכן הם מפליאים בביצועים "לחור בלבנה" ו"מכונת הזמן", וגורמים ללילה של כולנו להיות טיפה יותר אופטימי, בידיעה שגם בימינו יש אמנים מצוינים שאחראים על קלאסיקות מופת שנשוב בתקווה עוד לשמוע פעמים רבות בהופעות חיות.
