אביטל פרוקופף
קשה לשים את האצבע, מה בהופעתה של לונא אבו נסאר גורם לתחושה הזו, של כישוף נעים ומצמרר בו זמנית, שמתפשט לאיטו בכל הגוף. האם זה המראה השברירי, הקול המיוחד, הפריטה החזקה על הגיטרה, המילים הנוגות, הקצב החד? מה בעצם גורם לי, בשבריר של מספר דקות מתחילת ההופעה, להתרכז כל כך ולא להצליח להתיק את עיני מהבחורה העדינה והיפה שיושבת לה במרכז הבמה, מנגנת ושרה?
דרור רותם על הגיטרה מימין וסתיו ליפיץ על הפרקשן משמאל תורמים תרומה ניכרת לכישוף הזה שמרחף בחלל האוזןבר. גם הופעת אורח של המורה לפסנתר, עדי דויטש, היא תרומה נכבדת, אבל העיקר היא לונא. בחורה צעירה שמתפקדת גם כאחת הצלעות הנשיות בהרכב ההיפ-הופ הכאסחיסטי ורב התרבויות "סיסטם עאלי".
פה היא בסולו. הכאסח לא נעלם, הוא אפילו חזק ונוקב יותר בהופעה האקוסטית השקטה. בעיטות רכות לבטן, שירה בקול ענוג על עולם קשה. אין ניסיון לייפות את המציאות וגם לא צריך, כי המוסיקה יפה בפני עצמה.
לונא שרה בערבית ובעברית. זה שינוי מרענן והיא צולחת היטב את המכשול בשירה בשתי שפות גרוניות, אף אם לאוזן שלי לפחות, העברית היא עניין שבשגרה. ההפקה המוסיקלית המצוינת של דרור רותם (הוא ולונא מחליפים ביניהם לאורך ההופעה את הגיטרה הקלאסית והאקוסטית), מאפשרת זרימה שוטפת של המילים באופן בו הן מתמזגות באופן מושלם עם המוסיקה המגוונת – לעתים שקטה ורכה, לעתים נוקבת ומחוספסת.
לונא עושה רוק אקוסטי משולב במילים מצמררות שייתכן כי אם אמן אחר היה שר אותן, הייתי חושבת שיש מן הפרובוקציה המכוונת, אבל הכנות חסרת הפשרות ומעוררת ההערכה שלה, לא מותירה ספק: מדובר באמת הפשוטה שלה עצמה, בלי ניסיונות לגונן, להסתיר, לייפות. כך למשל, בשיר "אספר לך" (שיר הנושא מתוך האלבום) שמציג טקסט פשוט יחסית על ילדה תמימה בעולם של זאבים (מדהים כמה שזה מתחבר להקשר האקטואלי נוכח האירועים האחרונים על סדר היום במדינתנו ההזויה). אין שימוש מתוחכם בשפה, מדובר במילים פשוטות שנכתבות מן הלב אל הדף ומה שהופך את השיר לכה קסום, הוא ההגשה האמיצה של לונא. וכך גם לגבי שאר השירים.
כי אם יש משהו שבוודאות אפשר וצריך להגיד, הוא שלונא מיטיבה להגיש את השירים, בעיקר את השירים בשפה הערבית. ההגשה של השירים בעברית גם היא נוגעת, אך סביר כי תלך ותשתפר. קורה לי אותו דבר עם לונא שוודאי קורה לדוברי אנגלית עם הרכבי אינדי ישראלים שבוחרים לשיר באנגלית. אני הרבה יותר ביקורתית כלפי הטקסט. אני שמה לב למילים, לדיוק, לדקדוק, לניואנסים. רק שעם לונא – גם המקומות הללו נסלחים.
במהלך ההופעה היא מבצעת 2 קאברים לשירים לא פשוטים. היא עושה זאת בחן ובצניעות, מה שהופך את הביצוע למקסים ומשכנע. הראשון הוא "ממשיך לנסוע" של אהוד בנאי והשני "עד מתי" של אתי אנקרי, שמפלח את הלב ולא מרפה. יש בה, בלונא, משהו מאנקרי הצעירה ואין ספק שהיא משמשת עבורה מקור השראה בלתי נדלה.
ויש מדי פעם שירים בקצב מהיר יותר, בחיתוכים חדים. כך למשל, השיר המצוין "רכבת", שמשחק אתנו בממזריות. קצב מהיר ורפטטיבי שמיד, עוד לפני המילה הראשונה, כבר מצליח לרתק ולסקרן. הקול הסוחף שמתלווה אליו, בשפה שעדיין לא ברור אם היא עברית או ערבית, הופך את החוויה למרתקת והריגוש עולה ככל שהשיר מתקדם. המילים מצביעות על סיטואציה של בלבול וחוסר מנוחה אך החוויה המרגשת שמייצר הביצוע, גורמת לקהל לחייך מבלי משים וליהנות הנאה צרופה מכל רגע.
"אספר לך", הוא אלבום הבכורה וגם פרויקט הגמר של לונא, בוגרת בית הספר למוסיקה "מיוזיק". זו לא הפעם הראשונה שאני מתפעמת מתוצרים מוסיקליים של בית הספר הנפלא הזה (ההרכב הענוג Snow Clerks גם הם מבין בוגריו) אבל בפעם הראשונה שראיתי אותה מופיעה, זה היה ממש במקרה ולא הייתה לי שום הכרות מוקדמת עם הרקע המוסיקלי שלה. זה קרה לפני כחודש, באינדינגב, כאשר היא הופיעה בשעת בוקר מוקדמת בבמה הלא מרכזית. המסלול שלי היה אחר, אך מהצליל הראשון פעל הכישוף וסחף אותי אל הרחבה הריקה יחסית, מתקרבת לבמה עד כמה שאפשר, לא מסוגלת להתיק מבט. בסוף ההופעה הפניתי מבט אחורנית – הרחבה הריקה הייתה כעת מלאה במהופנטים נוספים.
אין ספק שמדובר באחת היוצרות הצעירות היותר מסקרנות בנוף המוסיקה העכשווית. להקשיב לאלבום זו חוויה מרטיטה, אבל מאוד מומלץ לראות אותה גם בהופעה, שהופכת כל שיר לאמת ממשית ונוגעת. אז לכו ותראו אותה.
לונא בהופעה קודמת באוזןבר
