טירוף חושים – Tatran בהופעה בלבונטין 7

מאת: אביטל פרוקופף

מתי אפשר להכיר סופית שמדובר בתופעה, שהבאזז הופך לעובדה מוגמרת? אני חושבת שלי זה קרה לפני שבועיים, כשבאתי לראות את טאטרן בהופעה חינמית ברוטשילד 12. בדרך כלל, הופעת מוצ"ש של הרכב אינדי מסקרן, היא התוספת עם הבירה. הפעם, היה ברור שהבירה היא רק תירוץ. התור בכניסה היה בכל המובנים הזוי, שלא נותרה לי ברירה אלא להבין שזהו, לא יהיו יותר הופעות אווריריות של השלישיה הפלאית. וכך זה גם היה אתמול, בלבונטין 7, בהופעה שכולם שמחו לשלם עליה ולהצטופף כמו סרדינים, ממתינים באריכות (שעה) שהחבר'ה יעלו לנגן.

אני ממהרת להתמקם בקדמת הבמה ולהצטרף לעדת המאמינים המחכים בשקיקה. ואז הם עולים, שלושה ילדים (בתחילת שנות ה-20 לחייהם), בהתנהלות נונשלנטית מעט מנותקת, שנדמה כי הם בכלל נמצאים בחדר חזרות ואין עכשיו קהל מעריץ שבוהה בהם בכל תו והבעת פנים. הם מתמקמים בעמדות. אופיר בנימינוב על הבס, תמוז דקל על הגיטרה ודן מאיו על התופים.

שקט מתוח. ואז הם מתחילים לנגן. אי אפשר להסביר את החוויה הטאטרנית. צריך להגיע להופעה שלהם ולהבין. אפקטים של גיטרה ובס ותופים מצוידים שמשנים פאזה במהלך ההופעה והולכים ומקבלים אליהם בברכה מצילות, פעמונים ושלל מקלות מכל הסוגים. וכמובן, שלושת המופלאים שמחוללים בכלי הנגינה הללו קסמים ומצליחים ליצור מוסיקה אינסטרומנטלית מורכבת ומשכרת.

הקהל כבר מכיר ומקבל בברכה ובמחיאות כפיים את הקטעים המוסיקליים. לכל קטע יש שם, אין הרבה מקום לאלתורים, הביצוע מדויק להפליא וטכני ברמה גבוהה. אנחנו אוהבים לקבל את מנת הטאטרן שלנו ללא שינוי. עם הבעות הפנים הקבועות והיעדר קשר העין (בנימינוב הוא היחיד שקצת מתקשר עם הקהל). יש סדר בתל אביב והוא נשמר. משקפי ההיפסטר של מאיו, כובע הגרב של דקל והלוק המוקפד של בנימינוב. הכל קבוע ובכל זאת, בכל פעם אני מצליחה לצאת מופתעת.

הסגנון מגוון, לעתים צוללים לג'ז קולח, לפעמים שוברים לרוק, לקלאסי, למטאל, אלקטרוני, מה לא. הקצב מדויק – איטי, מתגבר, מהיר ומסחרר וחזרה לאיטי. הרעש מפר את השקט, השקט מתגבר על הרעש. אם היו "הוראות שמיעה" לקהל זה היה הולך ככה: תשתחררו, תקשיבו, תעצמו את העיניים, תחייכו.

 עם זאת, שעה עם טאטרן בעמידה היא קצת הרבה מדי. לקראת הסוף כבר פחות צפוף בקהל. מעין תחושת הבנו את העניין.   זה מתעתע, כי זה לא מונע ממני לחזור להופעות שלהם שוב ושוב וגם להמתין בסבלנות לסוף, גם בנקודה שהרגליים    כבר כבדות, בעיקר בזכות הקאבר המקסים ל-Strawberry fields forever של הביטלס, שהוא אחד היפים ומהווה בדרך כלל את השיר האחד לפני האחרון.

מי שלא ראה, חייב לעצמו. בעיקר בחמישי, אחרי שבוע ארוך, כסיפתח מבורך לסופ"ש. אחרי החוויה הטאטרנית, גם הסתיו הרטוב שמקבל את פנינו ביציאה שמול גן החשמל, לא מצליח למחוק את החיוך מהפרצוף.

סיקור הופעות

עקבו אחרינו בפייסבוק 

0
Would love your thoughts, please comment.x
X