מאת: אביטל פרוקופף
מקול הבס החזק והמרשים של עירא נוסבאום קשה להתעלם. כשהוא שר "שלום, קוראים לי תוכי", הדבר הברור הוא שצריך להקשיב לו ולהבין למה לעזאזל הוא חושב שהוא ציפור צבעונית חקיינית. הביטחון המלא בשירה ובנגינה שלו ושל חבריו ללהקת לילי פרנקו ילווה מעתה את כל ההופעה מעוררת הסקרנות שהם נתנו אמש באוזןבר.
יחד עם עירא שהוא הסולן והגיטריסט, יש את דרור תשובה על הבס והקולות, מייקי גלס על התופים ועל הקלידים נדב דירקטור. כבר מהתחלה ברור שהם עוף שונה בסצינת האינדי המתפתחת. להקת רוק ששרה בעברית שהוא שילוב של ביקורת קלה, הומור ובעיקר – מלא פרובוקציה. זה לא פשוט לעשות את זה בעברית, נקודה. לא כשברור שכל מילה נמדדת במיקרוסקופ, בעיקר לא כשבוחרים טקסטים שנוקטים בקו כל כך פרובוקטיבי. אבל זה רוק וזוהי גדולתו ולילי פרנקו עושים אותו טוב. טוב מאוד אפילו.
הטקסטים מוגשים בנגינה מצוינת ומשתלחת, קולות בטוחים ורמים ובעיקר קסם ממזרי שמצליח לרתק לאורך כל ההופעה. כך, במקומות בהם הייתי עשויה לחוש מובכת או טיפה לא נעים, מצליחים חברי הלהקה למסמס את התחושה הזו ולספק מנה גדושה של מצ'ואיזם עם קריצות הומוריסטיות שובבות. למשל, כשהם שרים על "ריח המלוח על המים", ואני מיד נזכרת בשיעורי ספרות והניסיונות לפרש למה התכוונה נעמי שמר באותו משפט כשכתבה את "חורשת האקליפטוס", לילי פרנקו נותנים את הפרשנות שלהם. זה היה יכול להיות שיר בטעם רע, אבל בצורה המיוחדת להם, הם מצליחים ליצור שיר חצי הומוריסטי ולגרום ללא מעט בחורות בקדמת הבמה לשיר יחד אתם בקול גדול.
למה התכוונה המשוררת?
האלבום החדש של חברי ההרכב, "עולם מופלא ואפל" ממשיך את הקו הרוקיסטי הלא מתנצל של האלבום הראשון "לילי", אשר יצא בשנת 2010. קוריוז מעניין הוא שמו של האלבום הנוכחי, אשר דומה לשם האלבום האחרון בעברית שהוציאה להקת רוקפור: "העולם המופלא" וכשאני חוזרת הביתה סקרנית, אני מגלה שגם בעטיפות האלבומים יש דמיון.
בכל אופן, הקו המוסיקלי של לילי פרנקו פחות מזכיר לי את רוקפור המיוחדים, אלא יותר את להקות הרוק של תחילת שנות ה – 90, אלו שהתחילו כתיכוניסטים חצופים ושאפתניים שעושים רוק בועט שעוסק בעיקר ביחסים ומתבגר עם השנים, יחד עם ההתבגרות האישית של חברי הלהקה (אני אפילו קולטת בקהל את יהלי סובול שמגיע לפרגן).
חברי הלהקה נמצאים כעת בתחילת העשור השלישי לחייהם (בעצם, העשור השווה ביותר) ולכו תדעו, אולי גם אחד מהם יהפוך ביום מן הימים לטאלנט בערוץ מסחרי או לשחקן סרטים עם אמירה. ואולי הם בכלל ימשיכו להתקיים כלהקה ויהפכו לשם דבר בסצינת הרוק העברית וככזו, אני יותר מסקרנית לשמוע מה הם ישירו בעוד עשר-חמש עשרה שנים.
חזרה לשנות ה – 90 – חשמל בחלל
לקראת אמצע ההופעה עולה אורי כנרות מבום פם, ויחד הם מבצעים את "אשת קשת". מיד לאחר מכן פונה עירא לקהל ושואל בחיוך: "איזה שיר של בום פם אתם רוצים שננגן"? כשצלילים בלקניים כבר מבשרים את "הירח ואני" שמבצע כנרות באופן מדויק וכובש בשילוב מצוין עם הנגינה של השאר.
אחרי צ'ייסר וברכת "חג שמח" שמיד מכניסה אווירת קודש אל תוך החול (תכלס, כמה פעמים יצא לכם להגיד את המשפט הזה בתקופה האחרונה? מבחינתי אפשר לאמץ את הסיפור הזה לכל אורך השנה ולא רק בחגים ומועדים), יורד כנרות מהבמה וחברי ההרכב חוזרים לתת בראש. עירא בכלל מגיע חולה להופעה הזו, אך זה ניכר רק בהפוגות שבין השירים, במשיכת אף וכיווצי עיניים. כשהוא שר ומנגן, אף אחד לא יכול להאמין שמדובר במישהו עם ארבעים מעלות חום. זה ללא ספק רוקנרול עד הסוף.
ומילה טובה (אפילו שתיים) על ההשקעה בתפאורה שהיוותה חלק בלתי נפרד מההופעה והצליחה להקנות את התחושה שאכן הגענו לעולם מופלא אך אפל. ענפי דקל וקטעי וידאו ארט מכל הסוגים (ידידי זיהה את הרובוטריקים, אני בכלל קלטתי את יהורם גאון יחד עם חבריו ללהקת הנח"ל) יצרו תחושה של צוללת בתוך ג'ונגל צבעוני ומופלא.
