מאת: אביטל פרוקופף
להופעה אני מגיעה באיחור. זה כבר הופך הרגל אצלי בהופעות של רועי דהן ואין ספק שזו תחושת פספוס עצומה, בעיקר כי כל כך חיכיתי לאפקט המנחם והגואל שמייחד את השירים שלו. איכשהו יצא שבשלוש הפעמים בהן ראיתי אותו בהופעה, היו אלו ימים עמוסים רגשית וההופעה שלו הפכה לכתף מנחמת, נתיב אלטרנטיבי לתעל את הקושי לקתרזיס.
בשל כך, בסוף ההופעה הנוכחית מצאתי עצמי מחפשת נואשת את הליינאפ על מנת להבין, במעשה סמי מזוכיסטי, איזה שירים הפסדתי. הגילוי הכואב הוביל אותי להבטיח לעצמי שדי, להופעה הבאה אני מגיעה בזמן, לא משנה באיזה מצב צבירה.
מופע ישיבה. כסאות עמוסים בקהל שקט, מאזין, מתבונן. על הבמה המלבנית של הלבונטין ניצב במלוא הדרו פסנתר כנף, מקבל את הפוקוס הראוי לו. אני מתיישבת על הרצפה, זווית הראייה שלי מנדבת לי חצי פסנתר ואת רועי, יושב זקוף, מנגן, מתבדח ושר ברוך. הפסנתר, שטרם ראיתי בהופעותיו, מעצים עוד יותר את התחושה הגואלת כשרועי שר. הדרמה בשיאה ולא משנה בעצם מה הוא בוחר לשיר.
ייתכן ואלו הם מאורעות היום, אבל אני חושבת שזה היה כך גם לולא הדרמות של המציאות האישית שלי. באיזשהו מקום נדמה כי גם רועי הרבה יותר בטוח בעצמו, מתקשר עם הקהל, אנושי וחם. אולי זו העובדה שכבר הספיק לצבור קילומטראז'. אך אולי, אולי זה הפסנתר המרשים, שמקנה לו ביטחון עצום גם בהפוגות שבין השירים. וכך, גם אם הוא מתרגש כמו כל יצור אנושי, לא רואים את זה עליו.
הביצוע על הפסנתר לשירים שלו, נותן הזדמנות לבחון אותם באופן שונה. שירים שהם נורא אינטימיים ושקטים, אך עד היום התרגלתי לראותו מבצע אותם על הגיטרה, או על הקלידים. טרם יצא לי לפני לראות אותו מופיע על הפסנתר וזו חוויה מענגת. אין מנוס – פסנתר, בעיקר כשמדובר בפסנתר כנף, תורם נופך דרמטי מבורך, מאפשר לי ביתר לגיטימציה להצטנף מכורבלת ולעצום עיניים בהנאה.
הנה, גם לכם זה יכול לקרות:
Hear me
כשהוא שר את נשל הנחש של מאיר אריאל, זו הפעם הראשונה בעצם שאני שומעת אותו שר בעברית. זהו אחד השירים היפים ביותר שקיימים במוזיקה הישראלית ואני תמיד שמחה על ההזדמנות לשמוע את השיר, אבל פחות כקאבר. רועי מבצע אותו במופת הראוי ועדיין, יש שירים שעדיף שלא ייגעו בהם. בניגוד מוחלט למשל לקאבר השני שהוא בוחר לבצע, ל- Don't let me be misunderstood של נינה סימון ("זו פעם ראשונה שאני מבצע בהופעה שני קאברים", הוא אומר) לו הוא מוסיף אינטרפרטציה משלו ונגינת הפסנתר המתוזמנת בחלקי הסולו, היא לא פחות מאשר גאונית.
לרוב, או לפחות מהחלק אליו הגעתי, רועי נמצא לבד על הבמה. לכן, כשהוא מזמין את עמית המאיר על הגיטרה החשמלית, שי בר ששת על הבס ואילן טננבאום על התופים, ההופעה מקבלת כיוון אחר, מגוון יותר. התרומה של כל כלי נגינה (וכבודו של הפסנתר במקומו למונח) היא מימוש מקסימלי של הפוטנציאל החבוי בכל אחד מהשירים והדבר נכון במיוחד כשאל החבורה מצטרף (באיחור אופנתי) גם אייל יהב על הצ'לו. בכלל, השילוב של פסנתר וצ'לו משולים מבחינתי לסם ריחוף ואם אפשר, אז כמה שיותר, ובפולק בבקשה.
פול גז לשמיים – Does anyone know
רועי פעיל בסביבה כבר כמה שנים. אלבום הבכורה שלו "Some of this life" הציג יוצר מוכשר, בעל קול מחוספס, ששר באנגלית שירים ליריים עמוקים ובוגרים. שמעתי אותו לראשונה באינדינגב 2011, בלוויית נגנים שרובם עדיין אתו. שירים שמפלחים את הלב וגורמים להתמכרות נעימה. במופע החדש הוא מציג גם שירים מהאלבום השני שלו, אשר צפוי לצאת בעתיד הקרוב אחרי פעילות מבורכת של הופעות ברחבי הארץ. נראה כי האלבום "The man in my head", ממשיך את הקו של האלבום הקודם, פולק נעים, שירים מרגשים ואישיים והפקה מקצועית לעילא.
חלק מהפיכתו של האלבום למציאות הוא בזכות הקהל של רועי, שסייע ותמך בנדיבות במסגרת הפרויקט Headstart שמאפשר גיוס כספים דרך הרשת, ובעצם מהווה אסמכתא שיש דרישה ורצון ובעיקר רעב לעוד יצירה עצמאית שכזו. זה מדהים איך בפרק זמן לא ארוך יחסית, מצליח יוצר להיות כל כך פורה ולשחרר עוד ועוד יצירות מבורכות, ששומרות על סגנון הפולק הקסום, אך שונות אחת מרעותה ולכל אחד מן השירים הייחוד והדרך שלו. וזו רק אחת מני הסיבות הרבות שאתם חייבים לעצמכם לראות אותו בהופעה.
Crush – קליפ הבכורה מהאלבום השני
הערב בא על סיומו מהר משרציתי. אני מתפללת שיהיה הדרן להדרן, אך ברור לי שמדובר בתפילת שווא. שוב אני יוצאת עם הבטחה שבהופעה הבאה, אני אהיה עדה גם להתחלה ולא רק לסיום. תכלס, מגיע לו, לרועי דהן. ובעיקר – מגיע לי.
