הנאה קולקטיבית – הקולקטיב שוברים את החום

מאת: אביטל פרוקופף

הם חברים מילדות, מופיעים יחד כבר יותר מעשור בהרכבים משותפים עד שהחליטו לחבר את הפאזל לקולקטיב אחד. בהובלת שני סולנים, עידן רבינוביץ' ורועי ריק, הם לא בוחלים באף דרך לגרום לנו להשתנק מהתלהבות. יש אולי חלוקת תפקידים מוגדרת בפוטנציה, מי על הגיטרה, מי על הקלידים, מי על התופים וכן הלאה* אבל בפועל – אנדרלמוסיה כללית שורה על הבמה וההופעה הייתה כתוהו ובבוהו ואור בהיר ומלטף על פני תהום. אני מפסיקה בשלב מסוים לנסות לעקוב מי מנגן על מה. בעיקר מתגנבת לתוכי קנאה צרופה על כך שלא מספיק שהם יודעים לנגן, הם גם יודעים לנגן על מספר כלים, ולא מספיק שהם חברים מילדות, הם חברים מילדות בתל אביב ולא מספיק שהם גברים, הם גם כולם גברים שנראים ממש טוב. נו, מחשבות בנליות של אשה…

אפשר לברך על כך שלמרות הפוטנציאל המתממש להפוך לתופעת אינדי בינ"ל (או לפחות אירופאית), הם עדיין מכירים תודה לקהל הישראלי שבתמורה מחזיר להם הרים של חום ואהבה. זאת בעיקר, היות ומחשבות על השתכרות חסרת מעצורים בפסטיבל מוסיקה שווה בחו"ל התאדו והתפיידו להן עם הלחות הישראלית והרבה יותר קל ונוח להגיע לבארבי המוכר והטוב. למרות שבאמת היה יכול להיות לא רע לראות אותם בסיבוב הפסטיבלים האירופאי שלהם, למשל בגלסטונברי, (גם) שם הופיעו לאחרונה.

בסופו של דבר, אי אפשר להגיד שזו ההופעה הכי טובה שלהם, אבל זו בהחלט הופעה מתרפקת, כזו בה הם משתוקקים לחיבוק שלנו ונותנים לנו לחבק אותם. הבארבי לא מפוצץ, או אולי זה היה הפער באמצע הרחבה שנפער בגלל איש בקהל ששתה קצת יותר מדי לפני שהחברים בכלל עלו להופיע. אותי זה לא מטריד כהוא זה – יותר מקום, יותר זווית, איזה כיף וכמה שיותר משבעת המופלאים ומה איכפת לי שהרצפה דביקה.

אז הנה קצת ממה שהלך בבארבי:

עד Onwards שיצא ב 2011 והיווה בעצם את ראשיתם של הקולקטיב כ"קולקטיב", הם עסקו כאמור בפעילות מוסיקלית משותפת חוצה גבולות. אין מדובר בעוד אלבום, אלא באלבום שקשה מאוד למצוא דרך לבקר בצורה שהיא לא מהללת ומשבחת. כזה שנעים להתעטף בו בסופ"ש אבל גם לפתוח אתו את השבוע, במשב תקווה אופטימי. אז היה ממנו בהופעה בשפע, אך החברים בקומונה חשפו גם שירים חדשים מהאלבום שבדרך, שכבר צופן המשך לקו המוסיקלי המגוון והמעניין שלהם ומסתמן, לא בהפתעה גמורה, שיהיה מוצלח ומבוקש. נותר רק להתאזר בסבלנות, באמת שיהיה שווה. תנו להם כמה חודשים, בביחד שלהם, בישראל, אולי בלי איזה מפיק בעל שם, אולי כן, מה זה משנה, העיקר שהם שבעה והם ביחד. סמכו עליהם שייצא מזה רק טוב.

את הבא הם מציגים גם בתור שיר חדש. הקהל כבר מגלה חצי חוסר סבלנות, חדש חדש, בכל זאת, באנו קצת לשמוע חומר מוכר, כי התגעגענו וזה. ואז הם מתחילים לנגן את זה, רק בלייב (שזה תמיד יותר טוב):

הקהל מאוד מרוצה.

מתישהוא החשמל נופל. ואולי זה בכלל מכוון. בכל מקרה, זו הזדמנות טובה עבור "כל אלו שיש להם כלים שעושים רעש" לרדת ולהיטמע בקהל. הקהל מקבל את התקלה בשמחה ובאהבה. מיד נוצרת לה מעין מדורת שבט מחבקת והפער הזה, ברצפה, בגלל הבחור ההוא ששתה יותר מדי, לפתע נעלם, כי כבר לאף אחד לא איכפת. בקומונה, כבקומונה, אין שום דבר שבאמת ירתיע.

רגע של מבוכה, שניה לפני שירדו לקהל והפכו אותו לרגע של נחת:

אין שום דבר שבאמת ירתיע.

גם לא האקטואליה המעיקה ומהדורות החדשות ומה יקרה מחר (מילואים – כן או לא?…) וסוריה וארה"ב ותחזיקו אותנו חזק. ברצינות, תחזיקו אחרת נפסיק לדבר על כך שנגיב ואשכרה נגיב. אפילו ל Simon says מתגנבת נימה של ביקורת. You better do what Simon says!!!

להדרן אנחנו מקבלים את רועי ועידן שרים את Home office ומיד לאחר מכן עולים כל שאר הנחמדים וסוחפים את כולנו ל Whisky Eyes המדויק.

עידן ורועי מפגינים ביצועים (היי, יש גם מלודיקה!)

הם מסכמים במילים הכל כך מדוייקות:

"אין לנו מושג מתי אנחנו חוזרים, אבל מקווים שזה יהיה בקרוב. תהנו, תשתכרו, אנחנו אוהבים אתכם!"

גם אנחנו.

*חלוקת התפקידים:

עידן רבינוביץ' (שירה, גיטרה, קלידים), רועי ריק (שירה, גיטרה, מפוחית), דניאל שוהם (גיטרות, סמפלרים, קולות), עמנואל סלונים (בס), יוסי מזרחי (גיטרות, קולות, החבר האבוד של מיומנה), רועי רבינוביץ' (סקסופון, קלידים, קולות), נדב לוזיה (תופים וכלי הקשה).

אם בא לכם להקשיב (ובא לכם. מאוד):

כתיבת תגובה