מאת: אביטל פרוקופף
להופעת ההשקה החגיגית של שי נובלמן במועדון "האזור" שהתקיימה אמש, הגעתי מעט אמביוולנטית. ההופעה התקיימה לרגל השקת האלבום החדש "יומי הוא חלום" בו לראשונה נובלמן שר בעברית, ופה, אני נאלצת להודות במבוכה, דווקא היה לי קושי. שכן, נובלמן, האמן הישראלי שאחראי לא מעט לפריצת הדרך במוסיקת האינדי והלגיטימיות לאמנים ישראלים לשיר דווקא באנגלית, עשה מעשה הפוך על הפוך.
את נובלמן יצא לי לראות מספר פעמים, אך בעיקר בגרסת האנגלית. כאשר לראשונה שמעתי אותו שר בעברית, אי שם באינדינגב 2011, אז סיפר כי הוא עובד על אלבום חדש והפעם בעברית, זה היה לי קצת מוזר. השירים בעברית היו שקטים, עם טקסטים מהורהרים ולחנים נוגים, ניגוד מובהק מהשירים המקפיצים באנגלית. בזמנו, זה נשמע לי כל כך מוזר שרק חיכיתי בקוצר רוח שירפה מהשטיק החדש ויחזור לשיריו המעולים באנגלית. בחגיגות השנה לרדיו הקצה שנערכו באוזן בר לפני מספר חודשים בהם הופיע, הפעם עם חומר מגובש יותר לקראת אלבום שאוטוטו יוצא, עדיין התקשיתי להתחבר. כך שללכת להופעה שמראש ברור לי שהפעם תהיה על טהרת העברית, זה לא היה פשוט. אבל מה לי לקטר? הנה ספוילר – היה לי ממש, אבל ממש טוב.
לפני שבע שנים הוציא נובלמן את אלבומו הקודם "Beautiful Life" ומאז שתיקה. מה קרה לו בעצם בתקופה הזו? ובכן, בעיקר ישראל. נובלמן העתיק את מרכז העשייה היצירתית והפורה שלו מלונדון ליפו. וליפו הרי יש את הקסם שלה, בעיקר כאשר אתה מגיע אליה מן החוץ. זה קצת מרגיש לי לפעמים כך כאשר אני מבקרת בירושלים ומרגישה חצי מקומית – חצי תיירת. אני פה זורקת השערות לחלל האוויר, אבל כשמקשיבים למילות השירים באלבום, זה די ניכר. כך למשל בשיר "השדים", אותם שדים שלא נותנים לישון, שגוררים אותך לטיול בחוף של יפו, פסטורלי כביכול, אבל לא מרפים מהחיים האמיתיים שמטילים עליך שלל של מטלות מעיקות.
ההופעה נפתחת עם מילות פתיחה נוסטלגיות של מוטי חביב (גם אני לא ידעתי מי זה. מסתבר שאוהדי הכדורגל דווקא כן יודעים). מיד לאחר מכן עולה חבורה מוכשרת של נגנים שילוו את שי, חלקם יותר, חלקם פחות, במהלך כל ההופעה. מה לא היה שם? קלידים? היה! (נעמן שדמי). תופים? היה! (ניר עטר) בס? היה!(יונתן שילנסקי). גיטרה? היה! (מאור ויזל). ואיזה כיף, היו גם כלי נשיפה שתמיד משדרגים(כפיר קפר על החצוצרה, עידו קרצ'מר על הטרומבון ורועי בר יהודה ההו כה מוכשר מהמיטבולס, על הסקסופון).
כמובן, היה גם את שי נובלמן על הגיטרה ובעיקר – על הטקסטים, הלחנים והשירה. ושנייה נתעכב על השירה. כי אמנם אני בפה מלא חותמת שזה מיוחד, אני לא יודעת לשים את האצבע – טוב, לא טוב, מעניין, מגוון, ורסטילי ושאר תארים. בסופו של דבר, לעתים היו חוסר דיוקים שצרמו. אני אמנם לא אזהה גיטרה לא מכוונת, אבל אי דיוקים ווקאליים יכולים להפריע לי מעט. היו גם שלבים בהם עצמתי עיניים והייתי בטוחה שצביקה פיק קפץ להגיד שלום (בעיקר בשיר "נטלי") והיה גם שלב בו התרגשתי עד דמעות, כאשר נובלמן שר ברגישות ובעוצמה את "יש אהבה". אז הנה, גם ביחס לשירה אני יוצאת מעט אמביוולנטית.
את "יומי הוא חלום" שיר הנושא מתוך האלבום, לא אהבתי בפעם הראשונה ששמעתי את הגרסא של נובלמן לשיר משנות השישים.
כנראה שצריך יותר מפעם אחת להתחבר באמת. הפעם זה ישב בול. שי שר אותו מיד בתחילת ההופעה והעובדה שהתמוגגתי, בישרה לי כי ייתכן ואני מוכנה ובשלה יותר משחשבתי, לקבל את נובלמן בעברית. זה נמשך כמעט ברצף משך כל החצי הראשון של ההופעה, שהוקדש כולו לאלבום החדש. כך גם השיר "אין לה אוויר" ו"אני כל יום משתנה" תרמו רבות לרושם החיובי.
הקליפ של "אין לה אוויר":
אני כל כך מרוכזת בהופעה שאני מתעוררת בהפתעה כשמישהו עוקף אותי היישר לעבר הבמה. איזה אחד, ערן צור. הוא ונעלי השפיצים. שי מזמין אותו ומרעיף עליו מחמאות כגדול המשוררים במזרח התיכון בזמננו (אוקי, לא הגזמת קצת?!) ויחדיו הם מבצעים שני שירים ללחנים של נובלמן להם כתב צור את הטקסטים: "דייגת" ו"בילי באד", שמספרים סיפור במסגרת של שיר. זה מאוד מסובך לבנות עלילה עם הפסקות אבל נראה שצור הצליח יפה מאוד ונובלמן, ברגישות ראויה ובתוספת וידאו ארט מתוסרט להפליא, מצליח להעביר את התחושה של השירים כך שיהיו לא רק טסטים ליריים עם תחביר נכון אלא גם סיפור עם נשמה.
ואם כבר הזכרתי וידאו ארט – אין ספק שמדובר באחד השיחוקים הטובים ביותר שיצא לי להתקל בהם לאחרונה. קטעי תעודה עם קטעי אנימציה, בקצב מהיר וקצב איטי וצבעוני ושחור לבן ומה לא. בקטע האינסטרומנטלי שנוגן, בכלל הייתי ברקיע השביעי. התחושה הפסיכדלית שהוידאו ארט מצליח לטעת, יחד עם היכולת לספר סיפור בצורה ברורה שכל אחד יבין והדיוק בהתכתבות עם העלילה שבשירים – אותי זה קנה בשניות. שאפו. מבחינתי, אפשר במקביל למכור די.וי.די של הוידאו ארט וזה יפתיע כהצלחה מסחררת. את האלבום הפיק שי נובלמן עם עוזי פיינרמן (עוזי מהאחים רמירז בשבילכם) וזה ניכר לטובה. יש שם חגיגה של כלי מיתר שטביעת האצבע של פיינרמן בולטת מאוד. זה, בשילוב כלי נשיפה מגוונים ויכולת ווקאלית מגוונת של נובלמן, יוצרים מעדן משובח במיוחד.
בחלק השני של ההופעה, נובלמן חוזר לשירים הישנים באנגלית. זה החלק הקופצני יותר. עם זאת, הפעם לשם שינוי, על אף השמחה בקצב המהיר של השירים הללו, היה לי נעים להאזין לנובלמן בעברית. עמדתי בדבר אמנים ישראלים שבוחרים לשיר באנגלית לא רק שהיא מאוד מקבלת ומכילה, היא גם ממליצה בחום, בעיקר בשל פוטנציאל לפרוץ את החומות אי שם בניכר. אבל, אין מה לעשות, אין כמו להקשיב לשירים בשפת האם. להקשיב ולא רק לשמוע. טקסטים באנגלית יכולים להיות קודרים ועגומים, אך עם לחן קופצני לעתים הפואנטה תטמע. בשירים בעברית אין לאן לברוח. גם אם הקצב בשמיים המילים יחדרו. הפעם, בניגוד לשירים באנגלית ("girlfriend" או "lonely boy" הם שירים עצובים מאוד בתחפושת צבעונית של קצב) אין ניסיון להסוואה. כפי שאמרתי בתחילת דבריי, המילים בעברית נוגות אך כך גם הלחנים.
אורחים נוספים בהופעה, היו ה-Brain Candies שטרם יצא לי לשמוע בעבר אך עכשיו אני מוכרחה וחייבת לאור הגיחה המוצלחת שלהם. בין השאר הם שרו יחדיו את "טופי והגורילה "ועשו לכולם הרבה מצב רוח טוב. המופע נבנה בצורה טובה וככל שהזמן עבר הקצב התגבר, כמעט במקביל לשחרור הדרגתי של נובלמן שהחל מתרגש מאוד וסיים נונשלנט וקול (אך עדיין, כמובן, מתרגש. איך לא, בכל זאת, כמעט 4 שנים להוציא אלבום). היה מרגש ומרתק וגם מקפיץ וקצבי, אך בסופו של דבר ולמרבה הפתעתי, היו אלו דווקא השירים בעברית שגרמו לי להסתכל על נובלמן במבט שונה, חדש ואפילו לשמוח יותר שממש עוד מעט כבר יום שישי ואפשר להקדיש את הזמן ולשמוע שוב את השירים שלו, רצוי אפילו ביפו, בשקיעה.
שיר הנושא של האלבום "יומי הוא חלום":
