דור ה- Y (ילידי שנות ה-80 ותחילת ה-90) וה-Z (ילידי אמצע שנות ה-90 ומעלה) מהווים את קהל צרכני המוזיקה הגדול ביותר. בסקר שנערך בקרב 3,000 צרכני מוזיקה בארה"ב נמצא כי צעירים מאזינים וצורכים מוזיקה יותר מכל קבוצת אוכלוסייה אחרת, בכל פורמט שהוא (דיסקים, מוזיקה דיגיטלית, שירותי מוזיקה אונליין בתשלום וכו'). כמו כן, צעירים עד גיל 24 הולכים בעיקר להופעות חיות, כך שרוב התוכן בבלוג מתייחס לאוכלוסייה זו. המוזיקה מהווה גורם מרכזי בחייהם של צעירים החל מגילאי העשרה עד סוף העשור השלישי של החיים, תקופה של גילוי העולם, של חופש מדאגות החיים וטרום ההתמסדות. לאחר מכן יש פיחות מסוים במידת ההאזנה בקרב חובב המוזיקה הממוצע.
דור ה-Y
המאפיינים של דור ה-Y הם שליטה בטכנולוגיות שונות, מוטיבציה ללמידת נושאים חדשים, אך יחד עם זה הם חסרי יוזמה ושקועים יותר מדי בעצמם. ניתן למצוא הקשר בין מאפיינים אלה לעולם המוזיקלי – אם בעבר דגלו בעבודה קשה, במטרה ליצור מוזיקה איכותית ועם מסר, היום האמנים מחפשים את הדרך הקלה כאשר שטרות הכסף עומדים מול העיניים.
מעבר לכך, ניתן למצוא גם חסר פרגון בקרב מוזיקאים יתכן שזה בגלל התחרות הקשה, אבל דווקא בגלל המצב הקשה והתחרות היינו מצפים ליותר פרגון ושיתוף פעולה על מנת לעזור אחד לשני. נראה כי כל אחד מחפש את ההצלחה האישית, לטפס לפיסגה ולהשאיר את כולם מאחור. מבחינת צרכני המוזיקה זה מפגש בין דור הקלטות והדיסקים טרם עידן ההורדות הבלתי חוקיות ובין הדור שהתחיל להאזין למוזיקה שהדבר הפך לשכיח.
דור ה-Z, ילדי הדיגיטל
הדור הצעיר של היום מתאפיין בשליטה טכנולוגית אבסולוטית. התקשורת הטכנולוגית שלהם גבוהה יותר מהתקשורת הבינאישית, כך שהם יבלו יותר זמן בצ'יטוט באמצעות הפייסבוק או באסמאסים. הם מבלים את זמנם הרבה יותר בבית מאשר בחוץ והם אינם מכירים עולם ללא טכנולוגיה. ההתקדמות הטכנולוגית הובילה לירידת גיל ההתבגרות וילדים נחשפים וחווים דברים שילדים מדורות קודמים לא חוו בתקופתם.
אבדן הילדות
חוקר תקשורת ההמונים ניל פוסטמן דיבר בזמנו על "שלב אובדן הילדות" כאשר התייחס על השפעתה של המוזיקה על הדור הצעיר. לדבריו, באמצעות הטלוויזיה הנגישה לכל מצטמצמת ההבחנה בין מבוגרים וילדים, הילדים נחשפים בגיל צעיר לאלימות, מיניות כך שהם מאבדים במידה מסויימת את התמימות של תקופת הילדות. ספרו של פוסטמן יצא לפני כ-30 שנה והתייחס בעיקרו למדיה הטלוויזיונית, אותו דבר מתרחש במדיה האינטרנטית של היום אשר נגישה באמצעי התקשורת הרבים, כך שעוצמת ההשפעה של תקשורת ההמונים חזקה פי כמה וכמה. השפעתה של התקשורת מתבטאת בהתנהגותם של הילדים – לבוש חושפני, אלימות פיזית ומילולית, הטרדות מיניות ועוד מיני מרעין בישין.
חלק לא מועט מהתוכן הרדוד והשטוח שהתרבות הפופולרית מציעה מגיע לילדים, שנחשפים מגיל צעיר לתרבות הסלבס הזולה ולחשיפת תכניים מיניים רבים אשר מופיעים בכל מקום בעיקר באמצעות אמצעי התקשורות הזמינים לכל – פרסומות, קליפים, כתבות, תמונות ותכנים נוספים שאינם הולמים ילדים. הפיקוח באינטרנט הוא מתחת לכל ביקורת כך שבעמוד "התרבות" של אתר מרכזי, כך שאין זה פלא שבעמוד ראשי של פורטל ישראלי העזו לשים לינק לסרטון בו מעריצה מעניקה מין אוראלי לזמר היפ הופ מוכר בזמן הופעה (דוגמה אחת מיני רבות). פורטלים שמציעים בתוכם גם תכנים לילדים כך שיש סיכוי גדול שהילדים ייחשפו גם לתכנים שלא הולמים את גילם בלית ברירה. אמצעי התקשורת מהווים סוכן חיברות חזק מאוד, ההורים מתקשים לשלוט ולעקוב על התוכן המגיע לילדים, כך שתקשורת ההמונים הרדודה לוקחת תפקיד לא קטן בעיצוב עולמם של הילדים כיום.
ילדים זה שמחה, ילדים זה אחלה הכנסה
אם נסתכל על עולם המוזיקה ניתן לראות היום ילדים כבר בתחילת העשור השני (ואף בראשון) צורכים כמויות גדולות של מוזיקה, הזמינה להם אונליין באתרי האינטרנט כדוגמת יוטיוב ובסמארטפונים. אם המוזיקה בעבר התמקדה בקהל מעט בוגר יותר היום היא זמינה לילדים צעירים אשר מושפעים בקלות מהתרבות הקלה וקל לשבות אותם באמצעות גימיקים שונים.
תעשיית המוזיקה מזהה זאת היטב ומייצרת תוכן אשר משפיע בעיקר על הקהל הצעיר שצורך יותר ויותר מוזיקה, כך שיצרני המוזיקה הקלילה יותר – מרוויחים יותר. לרוב הם גם נהנים יותר מקהל גדול יותר – אם זה מיליוני צעירים שטופי עולם התקשרות והפרסום ואם זה הקהל הבוגר שמתחבר למוזיקת המיינסטרים, שבה כיום כאמור, שולט הפופ הקליל ודל המסרים. מוזיקה עם קצת יותר תוכן ומסר פחות מדברת אל הדור ה-Z אשר צורך מוזיקה קלילה, דבר שמאפיין באופן כללי את כל ילדי הדורות השונים, רק שהפעם הדור הזה התרחב יותר וגם הפך לגורם משמעותי יותר מבחינת הצריכה המוזיקלית.
הילדים מביאים את הכסף, הם נחשפים למוזיקה הממוסחרת כבר בגיל צעיר וממשיכים לגדול בעולם של תעשייה מוזיקלית מסחרית ככה שפוחתות האפשרויות שהם ייחשפו למוזיקה אחרת. אמנם יש את האינטרנט, כלי חופשי שמאפשר לך לשמוע איזה מוזיקה וכמה מוזיקה שאתה רוצה מכל הזמן ומכל התקופות, הילדים אמנם מודעים לזה אך הם לא חושבים על זה יותר מדי. מה גם שהדור הצעיר הרבה יותר עצלן ורוצה לבוא על סיפוקו באופן מיידי, רוב הסיכוי שאינם יטרחו ויחפשו מוזיקה חדשה ושונה בבלוגים או אתרים שהם פחות פופולריים שמציגים בעיקר מוזיקת מיינסטרים. הם רוצים את המוזיקה מוגשת על מגש, הם לא יטרחו לחפש בעצמם.
מודלים לחיקוי
בגילאים האלה ההשפעה של המדיה היא הגדולה ביותר, זה הגיל שאתה נחשף אל עולם המוזיקה, אינך מבין בדיוק מה הטעם המוזיקלי שלך ולכן הסיכוי הוא שמה שהמדיה תאכיל אותך אתה תאכל אותו בתאבון רב. אם בעבר היו מתווכים כלשהם בין עולם המוזיקה לצרכנים מסוגו של יואב קוטנר לפחות הקהל נחשף לסגנונות שונים ומגוון להקות, היום מה שפועל זה הכסף, המדיה והפרסום, כך שלא משנה איכות המוזיקה, מה שמשנה בעיקר זה שמוכר. מהם המסרים שמוזיקת הפופ הקלילה מציעה היום? האדרת סמל סטטוס ועושר, האדרת אידיאל היופי והרזון, האדרת כח ושימוש במיניות בצורה הזולה ביותר. כמה דקות צפייה ביוטיוב או ב-MTV ותגלו כי יש לכם ערוץ פורנו חינמי ובזה הילדים שלכם צופים.
קליפ בעל מסרים אירוטיים המיועד לבני נוער, כאן אצלנו בישראל.
אלו דמויות החיקוי שלהם, לא מדובר כאן בצעירים בני 14+, אלה ילדים בגילאים הנעים בין העשור הראשון או השני לחייהם. עם מודלי השראה כאלה אין זה פלא לראות באוטובוס ילדות בנות 12 לבושות כמו יצאניות, לועסות מסטיק כמו פרה חמושות בסמארטפון ואוזניות צועקות בקול רם: "I'm Sexy and I Know It" זאת, בזמן שהאוטובוס מלא עד אפס מקום ואדם מבוגר עומד על ידן, אבל הוא מבחינתן בגדר נעלם. הילדים נחשפים בעיקר לעולם המוזיקלי הצר יותר והשטחי, הצד הממוסחר ביותר של המוזיקה.
כ-270 מיליון צפיות ביוטיוב, LMFAO.
מוזיקה חד-גונית
מוזיקה היא עניין סובייקטיבי ופועלת בעיקרה על פי רגש, אך יש בה גם תהליך למידה, טעם שמתעצב עם השנים יחד עם התפתחות הזהות העצמית. לרוב המוזיקה שמלווה ילדים היא מוזיקת פופ שבמרכז המיינסטרים ומוזיקה אשר מגיעה מבית, עם ההתבגרות הם נחשפים ומתחברים לז'אנרים נוספים. כיום החיבור הוא בעיקרו לז'אנר הפופ הקל והממוסחר, אך בניגוד לעבר ערוצי המוזיקה השונים אינם מגרים ומעודדים את הנוער להיחשף לסגנונות מוזיקה שונים ולמוזיקת מסרים, אלא מתמקדים בעיקר במוזיקת פופ קלה, האופפת את עולמם של הנוער בטלוויזיה, רדיו, אינטרנט ועוד. לא מדובר רק במוזיקה גרידא, אלא בתעשייה שלמה – חדשות, סלבריטאים המהווים מותגים אנושיים, פרסומות, מוזיקה ברקע של משחקי מחשב ועוד. למרות שהמוזיקה נגישה לכולם באמצעות האינטרנט, בני נוער רבים מסתפקים במה שהם מקבלים ותעשיית המוזיקה אומרת שלום כיתה א' לבני הנוער ועושה להם היכרות מוקדמת עם הניוון הכללי של התרבות הפופולרית.
דור הסמארטפון – נטולי יצירתיות ומעדיפים לסמס מאשר לדבר
כמה נתונים מעניינים ממחקר שנערך בקרב צעירים אשר גדלו בעולם הדיגיטלי ("ילידים דיגיטליים") –
1. נמצא כי 65% מהם נושאים את המכשירים הניידים איתם בכל מקום, כולל בתוך עצמו, מהחדר האישי למקלחת, חדר האוכל וכו').
2. הצעירים מחליפים בין אמצעים דיגטליים (טאבלט, סמארטפון, מחשב נייד) שונים בממוצע של כל 2 דקות.
3. הם גם מציגים פחות חיבור רגשי לפעולות שהם מבצעים במכשירים השונים – בגלל שהם מבלים זמן רב בפלטפורמות תקשורת שונות יש להם פחות פיקים ודאונים בתגובה הרגשית. הם משתמשים במדיה כאמצעי לוויסות מצב הרוח, ברגע שהם עייפים ומתחילים להשתעמם ממכשיר אחד הם פשוט עוברים למכשיר אחר.
4. יותר ממחצית ה"ילידים הדיגיטליים" מעדיפים לסמס במקום לדבר, זאת לעומת פחות מ-30% מ"מהגרים דיגיטליים" (כאלו שלא נולדו לתוך עולם הדיגיטל).
באינטליגנציה ישנה תופעה הנקראת אפקט פלין בה כל דור עולה כ-10 נקודות ברמת האינטליגנציה שלו. הסביבה העשירה בטכנולוגיה עושה את הילדים חכמים יותר, אך מצד שני תופעה הפוכה מתרחשת לגבי יצירתיות, כך עולה מתוך מחקר המבוסס מבחן TTCT המודד חשיבה יצירתית. הנתונים האלה אשר רלוונטיים יותר מכל לעולם המוזיקה הגדוש ביצירתיות, יכולים להסביר במקצת את הירידה ברמת היצירתיות של רוב הז'אנרים במוזיקה הפופולרית בשני העשורים האחרונים.
אני מוצא דימיון בין הנתונים שהמחקר מעלה הן לגבי צרכני המוזיקה והן לגבי המוזיקאים והיוצרים הצעירים. בקרב צרכני המוזיקה הצעירים נראה כי הם אינם מחפשים אחר עומק, אלא סיפוק מיידי, כלומר מחפשים יותר אחר מוזיקה מעוררת ופחות מוזיקה של מסרים. הם גם פחות משקיעים זמן בחיפוש אחר מוזיקה ופחות מעריכים את המוזיקה כבעבר, יש פחות חיבור לקונספט האלבום ויותר חיבור לסינגלים שרובם יישכחו עם הזמן. כוכבי ריאליטי, שירי קאבר פומפוזיים ושאר גימיקים מדברים יותר – החוויה מסביב הפכה ליותר משמעותית מהמוזיקה עצמה.
בקרב המוזיקאים והיוצרים ניתן לחוש את הירידה ברמת היצירתיות כשאין הרבה אמנים צעירים שמביאים בשורה, נכון הסביבה המוזיקלית מקשה כיום יותר מבעבר, אבל אני בטוח שאמנים שיעבדו קשה, אולי קשה מאוד, בסוף כן יוכלו להצליח, אך זה לא ממש קורה (עצלנים יותר, מחפשים דרכי קיצור) ולכן לא פלא שהקהל, צעירים ומבוגרים כאחד הפגין את נוכחותו בהופעות האיחוד של כוורת, לא רק בגלל שזאת אחת מלהקות הנחשבות בהיסטוריית המוזיקה הישראלית, אלא גם כי הקהל לא מזדהה מספיק עם אמנים חדשים שאינם מתקרבים לרמה המוזיקלית של כוורת הן בליריקה, במלודיה ובגישה. בנוסף לכך, מהמחקר על הילידים הדיגיטליים ניתן ללמוד כי ישנה בעייה בקרב הצעירים בהבעה עצמית – הן בהבעת רגש והן בהבעה טקסטואלית ואני מדבר על כל סגנונות המוזיקה הפופולרית כמובן – פופ, רוק, מזרחית ובשאר הז'אנרים.
לבד יושבת של אביהו מדינה, אינטליגנצייה רגשית גבוהה.
התקשורת הדיגיטלית מפחיתה את התקשורת המילולית שלנו ונראה כי הפסקנו לדבר, הבעות הרגש הן הרבה יותר שטוחות, בסגנון ג'יספני של אוהב/שונא ופחות מצביעות על עומק ואינטליגנצייה רגשית של האמנים. מרגישים (או יותר נכון לא מרגישים) את זה במלודיה, במילים ובביצוע. אני באופן אישי, פחות מתחבר רגשית לשירים היום, ואני שומע לא מעט מוזיקה חדשה, זה פשוט פחות לא חודר לי פנימה, לא מרגיש כלום. כמובן שעדיין יש אמנים ושירים איכותיים, אך מבחינה כמותית נראה כי חלה ירידה משמעותית לעומת שנים קודמות.
