בז'אנרים הפופולריים יותר, כדוגמת האלקטרו דאנס והפופ, המסחריות של המוזיקה תפחה לממדי ענק. הפופ כידוע, היה ממוסחר מתחילתו עם להקות הפלסטיק ושירי ה"שמאלץ" בשנות ה-60, אך היום זה בולט באופן קיצוני. מה גם שאז גם מוזיקת ה"שמאלץ" סיפקה מסרים כלשהם והמלודיות היו לא רעות בכלל, בניגוד לתקופתנו בה המלודיה שטוחה וחזרתית מתוך כוונה לענות על סיפוק מיידי.
אלביס – ביבר
ננסה להסתכל על שני גלדיאטורים במונחי מוזיקת הפופ – מלך הרוקנ'רול אלביס פרסלי ו"מלך" הפופ של היום, ג'סטין ביבר. אמנם שניהם לא כתבו את רוב שיריהם ושניהם מוגדרים כ"מלכי הפופ" של תקופתם, אך נראה כי מעבר לעובדה ששיריו של אלביס היוו פריצת דרך במוזיקת הרוק, לדעתי אלביס היה מחובר יותר למוזיקה ושר עם המון טוהר מוזיקלי. לא בכדי אלביס מכונה כמלך הרוקנ'רול ושיריו מושמעים ללא הפסקה גם בימים אלה. אבל אולי אני טועה, ומבחן הזמן יאמר לי שבעוד 50 שנה ישמיעו גם את שיריו של ביבר (או רוב אמני הפופ של שנות ה-2000)? יתכן, אך קשה לי להאמין בכך.
פוסט מעניין מראה ש"ג'סטין" ידע ממי לקחת השראה
המאנקיז בשנות ה-60
התופעה שמאפיינת את תעשיית מוזיקת הפופ כיום היא ה"ביברמאניה", הלקוחה משמו של כוכב הפופ הצעיר ג'סטין ביבר. מדובר בנוסחה של תעשיית הפופ דרכה ניתן להפוך את "האמן" לזונה מוזיקלית – לקיחת דמות פלסטית בעלת פוטנציאל להצליח בשוק הפופ. אם הייתה קיימת מודעת דרושים עבור כוכב פופ סביב להניח שדרישות המשרה היו כדלהלן:
* מראה חיצוני נאה
* נכונות לשדר סקס והשתתפות בקליפים פרובוקטיביים הכוללים חשיפה גופנית
* אחריות ומשמעת – ציות לכל הכללים וההוראות של המעסיק.
* קול יפה – יתרון, אך לא חובה.
אין צורך בכישורים מוזיקליים נוספים.
הכול על מנת לשרת את המטרה "הנעלה" מכל – יצירת כסף. מה לגבי תרבות? אמנות? לא בבית ספרנו. יש לייצר כמה שיותר להיטים, כאלו שיעשו באזז ויגיעו לפסגת המצעדים, בתקווה "לתפוס" משהו ולא משהו שלווה בתהליך של חלק מיצירת אלבום אשר מעביר תוכן מעניין ובעל עומק. חברות התקליטים מחפשים את "הביבר" טייפ, סוג של בובה אותה הם יוכלו לנהל קלות ולעשות דרכה כסף מהיר, זאת במקום לחפש אחר אמנים כישרוניים באמת. מבחינתם מדובר בהשקעה בעלת סיכון גבוה אותה הם אינם מוכנים לקחת, כך שיש המון להקות איכותיות בפוטנציה שמתפספסות להן.
אל פסגת המצעדים מגיעים לרוב אמני הפלסטיק שהצליחו לפרוץ למיינסטרים בעזרת "התעשייה" הפרטית שמאחוריהן, יש באזז סביבם, הקהל מזוהה עמם ולכן הם מייצרים להיטים אחר להיטים שמגיעים לפסגת המצעדים ואמנים אחרים (בפופ, רוק ובשאר הז'אנרים) מתקשים להילחם במפלצות אלה ולפרוץ קדימה עם המוזיקה שלהם.
מצעדים לועזיים שנתיים 1992/2012 (בישראל) מתוך ויקיפדיה –
רד הוט צ'ילי פפרז בתקופה הפחות ממוסחרת ומוכוונת יצירת להיטי פופ
גם בפופ הממוסחר אז עדיין המסר שיחק תפקיד חשוב יותר לעומת המוטיבים של יופי וכסף הבולטים כיום.
המצעד הלועזי השנתי 2012, מתוך YNET.
PSY, ביבר ומינאג', מייצגים את מוזיקת המיינסטרים של היום
ניתן לראות מתפזורת השירים כי בהשוואה ל-1992, אז היה גיוון יחסי בסגנונות השירים, ב-2012 רוב השירים הם שירי פופ קלילים, בעיקר שירי דאנס – יותר מוזיקה בידורית פחות מוזיקה לשמיעה שמעבירה ליריקה מעניינת שמלמדת אותנו משהו על החיים. הבעיה היא לא רק העובדה שהפופ (שבבסיסו מהווה מוזיקה מסחרית) הפך לממוסחר יותר, אלא העובדה שכל תעשיית המוזיקה מתיישרת לקו ה"פופי" על מנת "להישמע" ולייצר להיטים.
כך שתעשיית המוזיקה הממוסחרת היא זאת שקובעת בסופו של דבר איזה מוזיקה אנחנו נשמע במדיות השונות – רדיו, טלוויזיה ואתרי המסחר הגדולים באינטרנט, ואיזה אמנים יעלו בכותרות החדשות (בעיקר רכילות שלרוב היא חלק מהפרסום של האמנים, אם אתה לא בכותרות אינך קיים). ואנחנו (רובנו..), במיוחד בימים אלה, אוכלים בדיוק את מה שהתעשייה מוכרת לנו, זאת למרות שבכל הז'אנרים יש אוצרות מוזיקה נפלאים והרבה יותר טובים ממה שהמוזיקה המסחרית מספקת לנו.
כפי שתיארה היטב אסכולת פרנקפורט, אנו מושפעים היטב מתקשורת ההמונים של התרבות הפופולרית החד ממדית – האדם "אוכל" את מה שמלעיטים אותו. אותו דבר מתרחש בדיוק בעולם המוזיקלי של ימינו. אמנם ז'אנר מוזיקלי הוא נטו עניין של טעם ולרוב אי אפשר לדרג איזו מוזיקה טובה מאחרת (אף ההפרדה של ז'אנרים מוזיקליים בבסיסה התפתחה משיקולים מסחריים). אך יחד עם זאת ברור שמוזיקה המתבססת על תעשייה אשר מיועדת ליצור רווחים ו"דוחפים" לנו אותה בכוח בכל מקום ע"י פרסום ושיווק המוני, יש בה טעם רע והיא נוגדת את מה שהאמנות אמורה לייצג.
דוגמה טובה למסחור הנוראי של המוזיקה היא זמרת הפופ ביונסה אשר חתמה על חוזה קטן בן 50 מיליון דולרים בו היא מתחייבת לפרסם את המותג פפסי באמצעות המוזיקה שלה. כלומר, זה הגיע למצב שהמוזיקה עצמה משרתת מותגים. נראה כי המוזיקה האמתית היא עניין משני כאן וזה די עצוב, אנו חיים בעולם של תודעה כוזבת מצד תעשיית המוזיקה הקובעת לנו מה יפה ומה נכון, התרבות הולכת ופוחתת והמלאכותיות חוגגת.
דבר שלילי נוסף הנוצר בעקבות המסחור המוזיקלי הוא המירוץ הבלתי פוסק אחר יצירת להיטים חדשים – אם בעבר היה לוקח זמן נכבד בין הוצאת סינגל לסינגל או בין אלבום לאלבום היו הדרישות הן לקבל כמה שיותר וכמה שיותר מהר – דבר שלרוב פוגם בתהליך היצירה של האמן. יצירת מוזיקה איכותית לא באה לרוב בנקל והליבה של המוזיקה היא מתבססת על חוויות, היא פס הקול של החיים שלנו, את מה שאנו חווים ומרגישים, כשזה לא בא מהלב זה לא נוגע ופשוט מרגישים שזה מעושה.
גם לצרכני המוזיקה וגם לאמנים עצמם יש אשמה מסוימת בעניין הזה. צרכן המוזיקה הפך להיות עצלן. מצד אחד הוא דורש כמה שיותר מוזיקה, ומצד שני מוריד מוזיקה באופן בלתי חוקי והולך פחות להופעות. האמנים מנגד נכנעים לתכתיבים השונים של תעשיית המוזיקה, הם אינם לוקחים סיכונים, מתיישרים לפי הזרם הפופולרי ואף מפחדים לעמול תקופה ארוכה על יצירות חדשות ואיכותיות (פורמט האלבום בגסיסה). כללי המשחק השתנו, גם מצד האמן וגם מצד צרכן המוזיקה, כך שנוצר מצב של lose-lose גם מצד האמן וגם מצד צרכן המוזיקה, אך הייתי מוסיף LOSE אחד גדול ומדביק אותו על המוזיקה עצמה. דבריו של הבמאי פרנסיס פורד קופולה על אמנות הקולנוע רלוונטיים גם לאמנות המוזיקה –
"An essential element of any art is risk. If you don’t take a risk then how are you going to make something really beautiful, that hasn’t been seen before? I always like to say that cinema without risk is like having no sex and expecting to have a baby. You have to take a risk".
