מסחור המוזיקה כאמור, טמון חזק בכל ז'אנרי המוזיקה הפופולרית כיום. אם נתמקד בז'אנר הרוק, נראה כי הוא שבר שיאי מסחור בשני העשורים האחרונים ולכן קשה היום למצוא להקות אשר מזכירות את הרוק הקלאסי של פעם, יש תחושה של זיוף וחוסר מקוריות באוויר. נכון, הרבה יותר קשה ליצור חומרים חדשים היום לעומת תחילת עידן המוזיקה הפופולרית, אבל יחד עם זאת נראה שהאמנים מחפשים את קיצורי הדרך על מנת לזכות בתהילה, זאת על חשבון עבודה קשה, כפי שעשו זאת חלוצי הז'אנר.
הרוק המחתרתי נכנס בסוף שנות ה-60' אל המיינסטרים עם אמנים כמו הביטלס, ג'ימי הנדריקס, המי, בוב דילן, הרולינג סטונס שיצאו מהשטאנץ הפופי של התקופה והתחילו לייצר מוזיקה רועשת, ביקורתית, בעלת מסרים ובעלת חופש יצירתי שאינה הולכת אחר "התכתיבים" של תעשיית המוזיקה. זאת, מתוך מטרה שהמסרים בשירים יובילו לשינויים חברתיים ותרבותיים בחברה המעמדית, שמרנית, גזענית ובעלת המוזיקה הממוסחרת והשטוחה של אותם ימים.
חוקר המוזיקה מוטי רגב (1995): "לא פלא כי לרוק היה מרכיב מרכזי בתופעות ובשינויים החברתיים באותם ימים – מחאה כנגד התחמשות גרעינית, תמיכה במאבק לשוויון זכויות בקרב אוכלוסיות חלשות כמו נשים וגברים, עידוד מתירנות מינית ועוד".
בשנים אלה הרוק שיחק תפקיד חשוב כז'אנר "עצמאי" במידה מסוימת ולמרות הימצאותן חברות התקליטים, עדיין הם שמרו נאמנה על האידאולוגיה שמאחורי הז'אנר. הם לא נכנעו לתכתיבי החברה ושמרו על יצירות אותנטיות ללא השפעה חיצונית משמעותית של חברות התקליטים וגורמים אחרים בתעשייה. הרוק שמר על "התמימות" שלו עד לראשית שנות ה-70 (יש שיאמרו עד פסטיבל וודסטוק ב-69') או אז החלה ההתמסחרות הגדולה של הרוק (רוק האיצטדיונים וכו'), אשר גרם לרוק להפוך למפעל נוצץ ויוקרתי אשר מאחוריו עומדת תעשייה שלמה של אנשים המתפרנסים מהעסק הרווחי.
אם כן, מוזיקת הרוק החלה להפוך לביזנס רציני, דבר אשר עומד בניגוד מוחלט לאידיאולוגיה הבסיסית של הז'אנר, אך זה ברור ומובן שפופולריות ומסחור אלו שני דברים שכמעט בלתי ניתנים להפרדה. אז אמנם מסחור המוזיקה קיים כבר שנים רבות, גם במוזיקה "המחתרתית" אך תמיד היה איזון מסוים וההשפעה על האמן הייתה סבירה, אך נדמה כי מסוף שנות ה-90' המסחור במוזיקה יצא מכל פרופורציה.
לכן, אנו נמצא היום המון אמנים תחת הגדרה של "רוק" העומדים בניגוד מוחלט לאידיאולוגיה ולשורשים המוזיקליים של הרוק – אבריל לאבין, וואן דיירקשן ואף גרין דיי של היום. הליריקה הפכה ל"קלה" יותר על מנת להפוך את המוזיקה תואמת לטווח קהל גדול יותר, המקצב הפך לתואם יותר מוזיקת הפופ והדאנס שבטופ המיינסטרים ואף הסטייל האופנתי של האמנים נעשה דומה יותר לאמני פופ. לא שיש לי בעיה עם ה"פופ", גם בז'אנר זה כמובן אפשר למצוא יצירות מוזיקליות נפלאות, אך מדובר בז'אנר ממוסחר הרבה יותר כך שהאפשרות ליצור מוזיקה אותנטית עם מסרים מעוררי מחשבה פחתה, כמו גם מוזיקת מחאה נושכת. וכמובן, הדבר הבסיסי שנפגם כתוצאה ממסחור המוזיקה היא ההנאה מהמוזיקה של מעריצי הז'אנר, עקב העובדה שרבים מהם פשוט פחות מתחברים לאמנים המייצגים את הז'אנר כיום.
אם פסטיבל וודסטוק 69' סימל ערכים של שלום ואהבה ואת הרוק הרומנטי אשר חף כמעט מכל סממנים מסחריים מלאכותיים, 30 שנה אחרי, פסטיבל וודסטוק 99' אשר ניסה לשחזר את אותו פסטיבל, קיבל משמעות אחרת לגמרי. בפסטיבל, שנערך גם כן בניו יורק, נמכרו כרטיסים עבור 3 ימים ב-150$ ומחירי בקבוק מים עלו 4$ הרוח של הפסטיבל הייתה מלאה במסחריות, ונדליזם ואלימות. איפה השלום ואיפה האהבה? ציור הגרפיטי של סמל הדולר אשר מופיע בסרטון המצורף אומר את הכל. הפסטיבל משמש כדוגמה טובה הממחישה את השינוי שחל ברוק ואת דעיכתו החל מסוף שנות ה-90 ועד היום.
כתבה על הפסטיבל:
וודסטוק 69' (הגרסה של מת'יוס סאות'רן קומפורט)
מה שמעניין הוא שבעיני רבים פסטיבל וודסטוק 69' סימל את מותו של הרוק ה"אמיתי", כיוון שהוא היווה את השיא של הרוק האותנטי והאנטי מסחרי שלאחריו באה הירידה במסרים והוא הפך לממוסחר יותר. יתכן כי פסטיבל 99' נעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של הרוק (עד לרנסנס הבא?).
נסיים עם שיר אופטימי..
