מאת: אביטל פרוקופף
רוקפור באים בטוב תמיד, בטח ובטח כשמדובר בחמישי בערב באוזן בר. על הבמה עומדים ארבעת המוכשרים: מרק לזר, ברוך בן יצחק, איסר טננבאום ויקי גני. ישנה דמות נוספת, בצד, על פרקשן וגיטרה, שמאוחר יותר יציגו חברי הלהקה כיואב שהצטרף אליהם לטור הנוכחי. סה"כ חמישה אנשים על במת האוזן הצנועה שנראית עמוסה לעייפה, שכן נוסף לחמישה הללו, תופס מקום נכבד טירוף הנגינה של הלהקה, בצורה שמאנישה את הגיטרה, הבס, הקלידים וכמובן התופים, עד כי נדמה שעל הבמה נוכחות דמויות נוספות.
זאת נקודת החוזק של חברי רוקפור ובעיקר של השלשה המקורית – היכולת לתנות אהבים עם כלי הנגינה שלך במעין מומחיות השמורה אך ורק לטובי הנגנים. זאת נקודת חוזק אבל גם נקודת תורפה כי ביחס לשירה עצמה, שהיא טובה ומקצועית כמובן, עדיין חסר הדבר הזה שהופך מטוב למעולה, מחוויה מצוינת לטירוף חושים טוטאלי. הדבר הזה נקרא כריזמה והוא קצת פחות דומיננטי בהופעה.
אין ויכוח שהשירים של רוקפור הם עילוי בכל קנה מידה, ואני לא מדברת רק על הטקסטים העוצמתיים של האיש שראה הכל או האקשן מתקופת רשת פרפרים שלא יכלו להיות מעולים לולא לחנים מצמררים שעוטפים את המאזין באווירה מכשפת. הנ"ל ממשיך גם לאלבומים מאוחרים יותר כמו "Supermatket", האלבום הראשון של הלהקה באנגלית, ובטח לאלבום החדש שלה "Too Many Organs" שהוא כולו חגיגה של מקצועיות.
הכל באמת טוב ויפה אבל כשברוך בן יצחק שר, אני מקשיבה לו בריכוז אך לא יוצאת משתכנעת. אולי לא היה זה בא לידי ביטוי לולא נכחתי בהופעה שלהם בבארבי לפני חודשיים, אז עלה לבמה אלי לולאי ושרף וחרך כל חלקה, עושה במוזיקה כשלו, נצרב בתודעה שלי כפרפומר אדיר וגורם לי להבין, הקהל שלא ידע את לולאי כשהתחיל לראשונה לשמוע רוקפור, מה זו הופעה של רוקפור מפעם, זו של שנות ה – 90, גם אם הייתה זו רק דוגמית ובעיקר מחווה. לכן, פתאום, אחרי שחזיתי בפלא, זה היה לי קצת חסר אמש.
אבל למה לרדת לקטנות? רוקפור היו ויישארו אחת הלהקות הטובות ביותר שידעה מדינתנו הקטנה. העובדה שהם לא מרפים ומצליחים לייצר חומרים משובחים, מקפידים על הקו הרוקיסטי המהודק, מעידה כי הכישרון לא רק שלא נעלם, הוא אף משתכלל ומתאים עצמו לזמן ולתקופה. וזה בעצם הזמן לדבר קצת על Too Many Organs, האלבום החדש, התשיעי במספר, שהוציאו רוקפור לפני מספר חודשים.
בעצם, לפני כן, כדאי לשמוע את זה ולהבין –
"TMO":
כשהשיר הזה מבוצע על הבמה, אני שומעת לפחות משלושה אנשים בקהל את המשפט "יא אללה, זה בכלל נשמע כמו חו"ל". כמובן, אמירה בטון מפרגן במיוחד. וזה לא רק השיר הזה, קחו לדוגמא את השיר "All is Well" שהוא בעיקרו חוויה אינסטרומנטלית פסיכדלית סוחפת.
או השיר הכה מיוחד, "Don't Shoot the Messenger", אולי היחיד שכדי להעריך אותו באמת צריך דווקא לשמוע אותו באלבום, שכן הביצוע בלייב לא משקף את שיתוף הפעולה עם ליסה ג'רמנו, זמרת הרוק-פולק האמריקאית, שחברה אליהם להקלטת שיר ספונטני בעת שהופיעה בארץ לפני יותר משנה. הנה התרומה הצנועה שלה –
כמובן, במהלך ההופעה מוקדש מקום מכובד לאלבום המופתי "האיש שראה הכל" וכל שיר ממנו המבוצע על הבמה הוא הצלחה מסחררת ולא מאכזב ("מכונת הזמן", "כל כיוון", "האיש" וכמובן, "חור בלבנה"). אין ספק שהופעה טובה מאוד היא כזו שמצד אחד מאפשרת לקהל לצלול במחוזות הנוסטלגיה ולדקלם בעל פה כל מילה אך מצד שני, היא לא נסמכת אך ורק להיטי העבר אלא מספקת חומר חדש מרתק. כזו היא הופעה של רוקפור בשנת 2013.
מה שמחזיר אותי לאלבום החדש ולשיר "2 Miles" שהלהקה מבצעת לקראת סוף ההופעה והוא חגיגת רוק במיטבה אשר זורק אותנו, לפי המסורת המוקפדת של הלהקה, ארבעה עשורים קודם ובמקביל מחזיק אותנו חזק חזק בתוך הכאן ועכשיו של שנות ה 2000.
אגב, אם בנוסטלגיה עסקינן, גם מקומו של "בחזרה לשבלול" לא נפקד והביצוע המחודש ל"אבשלום" הנוגה יוצר מעין תפילה מזוככת וכולם מצטרפים אליהם לשירה בעיניים של תקווה.
להדרן אנחנו מקבלים את "הכעס" ואת "חור בלבנה". ברגעים הללו הזה חברי הלהקה משחררים כל רסן ועל כולם מנצח, בכישרון רב, בן יצחק. הכריזמה שהייתה חסרה קודם בשירה, מתפרצת מכל הכיוונים כשהוא מתפרע על הגיטרה בפינאלה ל"חור בלבנה", ומותיר אותנו חסרי נשימה. אני מרותקת למתרחש אך מדי פעם מסבה ראשי לקהל ורואה חיוכים רחבים ומבטים של אושר מכל כיוון. לקח אולי קצת זמן אבל המשימה הושלמה – הקהל שבוי ונפעם, עד להופעה הבאה.
