בתוך קהל לא רב, מלחשש צרפתית ועברית ישבתי אתמול על הבלקון הקטן שמעל הבמה בבארבי וצפיתי בריף כהן – אחת היוצרות המעניינות בשנה האחרונה. הבארבי, כאמור לא היה גדוש עד כלות, אך האנרגיות, ההתרגשות והציפייה היו מן הבולטות שפגשתי המון זמן ולא השאירו אותי אדישה. בהמשך כבר ממש לא ישבתי.
הקהל – המגוון מאד מבחינת שכבות הגיל והאוכלוסייה, 'עמךָ' מחד וסֶלבּ מאידך, הגיעו כדי לצפות, לרקוד ולנהור אל עבר הבמה ברגע שעולה ריף, בצנעה אך בבטחה, מעוטרת ברעמת תלתלים ותלבושת אוריינטלית ובעיקר מצוידת ברעב במה.
את הערב פתחה לונא אבו נסאר מלווה בגיטרה ספרדית וגיטריסט. שירתה דקה, מרגשת בעברית וגם בערבית שבוקעות לפתע מתוך שטף הפריטה האקוסטית המונוטונית, מעוררת עניין ומפתיעה. לאחר הופעת האורח של לונא החל המופע המרכזי של הערב אשר נפתח עם "Dans Mon Quartier" (בשכונה שלי), שיר מרקיד שמצליח באמת להכניס אותך אל "השכונה", אל השורשים והמקום שעליו מצביעה האווירה. כהן, בת לאם צרפתיה ואב ישראלי, שניהם ממוצא צפון-אפריקאי, משלבת בתוך השירים מלודיות ומקצבים פולקלוריסטיים סטייל טוניס, מרוקו ואלג'יר ואפילו מעט תורכי/ים-תיכוני. כמעט כל שיר מקיים מסורת עממית יחד עם וייב מודרני, דראם אנד בייס, פופ, רוק ואוונגרד.
בהמשך מגיע הלהיט שהציב אותה בתודעה: “A Paris”. היא מתנצלת על כמות הפעמים ששמענו אותו, מה שנראה תמוה משום שהקהל גואה, מוסר את כלל המילים כאילו היה שפת אמו, שאכן כך עבור חלקו. לא רק המוזיקה משולבת, אלא גם ההופעה עצמה. שמערבת עוד אמנים, סגנונות שונים וקטעי פרפורמנס שלא משאירים מקום לאדישות. כך למשל, היא מזמינה אל הבמה את רביד כחלני, מ"ימן בלוז" לשיר את "gtreetings", דואט בו היא שרה בצרפתית וערבית והוא עונה ומסלסל בהתאם. כחלני בעצמו מופלא ועושה ממש קסמים בקולו ובאנרגיות שהוא מעלה אתו אל הבמה, יחד עם כהן זה פשוט מעולה.
זאת אינה הופעת דיאלוג שבה יושב אמן וחולק את יצירתו עם קהל, ממש לא. כהן היא מופע במלוא מובן המלה. היא רוקדת, לובשת ושרה את המופע הזה. על ידיה מצוירים פרחים המזכירים את הקישוטים הנשיים המזרחיים בטקסי החינה, ויחד עם הנעת כלל הגוף והשיער היא זזה וקיימת בכל שפות התרבות הקיימות: פעם אפריקאית, פעם אירופאית, פעם מזרחית, ופעם מערבית אמריקאית א-לה-ביונסה. בקיצור: היא הוויה בימתית עד הסוף, ונראה כי כל סגנון שתבחר ישתלב באופן מושלם אל תוך החוויה המוזיקלית הזאת.
בשיר היחסית חדש,” jean qui rit jean qui pleure" אפשר לראות עוד דוגמא לייחוד של המופע הזה. כשעולים שלישיית רקדנים –"אריאל ולהקתו" והמופע מיד הופך למפגן ריקוד מעולה משום שזה מתאים אך מצד שני מפתיע. קיצור, הכל עומד בדיוק במקום שהוא נמצא בו.
בעוד תשומת הלב שלי מוקדשת אל היצירה עצמה, הסגנון, הלחנים והמלים, לא ניתן להתעלם מן הווקאליות של כהן. נכון,היא לא זמרת בחסד עליון שתעבור את "כוכב נולד" או "דה-וויס" אבל יחד עם שאר הפרמטרים שמניתי, היא ממש לא צריכה וזה אפילו הולם אותה. הקול שלה דק ומזכיר מצד אחד שירה של "ילדת אירווזיון" צרפתיה, ומצד שני היא מעפילה אל גבהים של זמרת תורכית מיומנת כמו בשיר "משוך בגופי".
לקראת סוף המופע היא מבצעת את "j aime" ואת "רוצה פרחים" ואז עולה עפר מאירי לביצוע "sixheures" שיר משותף בתקליט "השלישי" של מטרופולין. כאן ניתן לראות שוב איך כהן יכולה גם להגיע אל אפיקים מוּכרים יותר, מעט מלנכוליים אפילו. המעבר הזה הוא חשוב כי הוא מציב אותה לא רק כיוצרת אוונגרדית, יחידה במינה אלא גם כמי שמצליחה לבלוט בתוך המוכר כבר במוזיקה הישראלית .
בסופו של דבר מחזירה אותנו כהן אל הקצבי, המרקיד "השכונתי" ומעלה את כל מי שחפץ אל הבמה. מה שמשאיר אותנו עם חוויה של טעם טוב ורצון לעוד והרבה.
