לא זוכרת איזה פילוסוף אמר שהאומנות היא גשר המחבר בין הפרטי והכללי, כלומר שיצירת אומנות אמתית היא מה שניתן להגיד עליה "טובה" גם כדעה אך גם כהגדרה אוניברסלית, כללית. אם נצא מהטרחנות הפילוסופית, אפשר יהיה להגיד ש'האנג'לסי' ששמעתי בהופעה אתמול די גילמה כזה גשר עבורי. מצד אחד ההנאה שלי ודעתי הן פרטיות, מצד שני אפשר בהחלט גם להגדיר בכלים אובייקטיביים את הלהקה הזאת כאחת הייחודיות והטובות בזירה המוזיקלית בארץ. לא משום שלא קיימים אמני אינדי שמשלבים סגנונות פולק אלקלקטי, שהרי קיימים כאלה למכביר, אלא בשל שילוב כלל המרכיבים המאפיינים אותה, שילוב שכופה עלייך להישאר דרוכה נוכח החוויה הנפלאה כמו זאת בהופעה אתמול.
'דה אנג'לסי' (theAngelcy) – הרכב אינדי בן כשנתיים וחצי המונה שישה חברים וחברות (רותם בר-אור, מעין זמרי, ענר פקר אורי מרום, מיה לי רומן, דב רוזן) מתאפיין בעיקר בצליל מיוחד של פולק, בלוז, בלוגראס ורגאיי ומופק כולו מכלים חיים, ביניהם כינור, קונטראבס וקלרינט.
בכלל, אם כבר נשמע לכם מחוץ לגבולות הרגיל, נדמה גם שההופעה מתרחשת בזמן ובמקום אחר, בזירה שנות-שבעימית אמריקאית ולא בזאת הנוכחית שלנו אנו, זירת האינדי הישראלית. הכלים החיים האלה יחד יוצרים הרמוניה מופלאה של מוזיקה עירומה ונקייה ובאותה נשימה גם חמה, שמצליחה לענג את האוזן. בו בזמן היא מבליטה את סגנון השירה הייחודי של הסולן, רותם בר-אור בעל הקול הדק, המתנעד בקלות יתרה בין גבוהים ונמוכים ולפרקים גם נטען בכוח שבוקע היישר מן הקרביים. מרגש.
כותרת המופע היא "For the record" ופירושה הוא ליטראלי-למען התקליט- כלומר, גיוס כספים עבור הפקת התקליט שבדרך. ואכן, המופע הזה בהחלט מצדיק את הרצון לעזור ובלבד שימשיכו את היצירה. תחילה, נפתח המופע ב- 'Captain zero', קטע אינסטרומנטלי עם קלרינט כסולן, שעומד בבחינת מתאבן לקראת האנרגיות של שאר הערב. כאן גם אציין שמספר שירים הם יצירות אינסטורמנטליות בלבד, ללא מילים, והן שמפרנסות, בין היתר את הייחודיות של ה'מלאכים' ואת הקשר אל הז'אנר הפולקי. מה ששווה עוד לציין, הוא שזוהי ממש להקה ופחות סולן ונגנים מלווים. לכל אחד מהם ייחוד, הנגנים כמובן מלווים אך הם והכלים גם בעלי מקום כסולנים בפני עצמם.
בשיר הבא "Dreamer", שנמנה עם השירים היותר מוכרים, הקהל כבר מזמר בקול גדול ויוצר מקהלה סוחפת. את כל המלים והמנגינות כתב בר-אור. הוא עומד על הבמה יחף ומחייך בחום אל הקהל שצובא וחוטף כל שיר כמטעם ערב אל החך, משל היה לחמו וחמאתו- הוא יודע ומכיר ,דרוך לקראתו ובעיקר נענה ברצון להשתתפות באינטראקציה המוזיקלית הזאת. וזוהי אכן אינטראקציה של ממש עד כדי דמיון למפגש אישי בין חברים. אם היה פורמט להופעה שהיא גם מפגש אינטימי בין מוען ונמען, אז האנג'לסי בהחלט היו מממשים אותו.
בתוך האוירה הקסומה הזאת הקשבתי גם למילות השירים שלא היו מביישות את ההגדרה 'פורצות דרך' או 'נועזות' וגם מחוץ לקונטקס של תקופה ואזור, או במילה אחת 'מופת'. חלק מן השירים מעוררים תהייה ומחשבה, "Mother lover" למשל, הוא שיר לא קונבנציונאלי בעליל. מעבר לקתרזיס – שמתרחש באמצעו, כשנכנסים יחד כלל הכלים ומביאים לשיא הרמוני- מעוררות המלים אי-נחת ותהיות שלא בטוח שוּוַאן וִויל וֹונט טוּ אַנסדרסטנד… השיר "Exit inside", ששמו לבד כבר משמש כהמלצה פסיכולוגיסטית, מכיל שורות שנראה כי חוברו בדמם של מחשבה וניסיון כמו: "For life itself is a falling object" שהופך בבית אחר-כך ל- "When life itself is a dying moment"- הזכיר לי שירי חניכה מסורתיים שסחף קהל רב השואב מהם השראה קיומית.
השירים של האנג'לסי משמשים כמסמך מעניין אך פשוט של רגשות: פחד, כמיהה ורצון להיות נאהב- רבים מן הרגשות הבסיסיים של האדם באשר הוא אדם. מה שתורם להרגשת האותנטיות כשמאזינים להם ובטח כששומעים אותם חי על הבמה, כל זאת בלי להרגיש באף נימה של דובר כגיבור טראגי, או קורבני שעלולים היו הנושאים האלה בקלות לעורר. ההופעה עושה בדיוק את ההפך, היא משרה תחושה של שמחה ותקווה דווקא לאורה של המורכבות הקיומיות הזאת שמוצגת בשירים.
סוף ההופעה הוא אולי הדובדבן שבקצפת בעיני, משום שהוא משקף את האותנטיות שהזכרתי קודם, בו מתבצע שיר מאלבום חדש, שעבורו נתכנסו להופיע. המפגש עם השיר הזכיר לי הרגשה של אהבה ממבט ראשון -פגשתי אותו לראשונה אך הרגשתי שאנחנו מכירים כבר שנים- כמו שאר השירים הוא קצר, פשוט ופוגע בדיוק במקום שבו יושבת לך הרגשה רדומה שלא יכולה הייתה בעקבות השיר, שלא להתעורר. אל ההופעה הזאת אני בטוחה שעוד אחזור ואני מקווה שזה יהיה מאד בקרוב.
ולסיום, חלקכם ודאי זוכרים את הימים בהם המוזיקה הייתה בעלת ערך תרבותי עליון, בניגוד לימים אלה בהם ישנה זילות בתרבות המוזיקה במיינסטרים המסחרי של תעשיית המוזיקה, לכן לא פלא שמתמעטות היצירות האותנטיות בעלות המסרים בהן אתה מרגיש את הנשמה שמאחורי היצירה. זוכרים את התקופה טרום תוכנות שיתוף הקבצים והיוטיוב? חיכינו חדורי ציפייה לאלבום החדש של האמן אותו אנו מעריכים באמת ולכן השקענו בשמחה ובהתרגשות את הכסף עבור האלבום הזה. אז הנה לכם דוגמא נפלאה לחבר'ה ששמים לעצמם את אומנות המוזיקה בחזית, כך במידה ואהבתם את מה ששמעתם אתם מוזמנים לפרגן גם בתרומה כספית עבור הפקת האלבום (כנסו לעמוד האינדיגוגו ותראו מה יש לדה אנג'לסי לומר לכם), כך גם תהיו שותפים ליצירת האלבום של אומן שאהבתם וגם תקבלו הטבות לא רעות.
נכון, מדובר בתקופה לא פשוטה בעקבות המצב הכלכלי הרעוע, בה אנו בוחרים בקפידה כל הופעה או דיסק (מהמעטים שעדיין קונים) שאנחנו רוכשים. יחד עם זאת, כולנו יודעים בפנים שאנחנו חיים בתקופה של שיא תרבות הצריכה, בה אנו צורכים כל כך הרבה דברים שאנחנו לא צריכים באמת. אז אולי במקום כמה שקלים שחשבנו לבזבז על איזה ערוץ מיותר בטלוויזיה, כמה אסמאסמים עבור תוכניות ריאליטי רדודות או על איזה מוצר טרנדי חסר טעם נשקיע אותם בדבר שהוא עבור הנשמה?
