בפוסט האחרון ציינתי שזה נשמע קצת אבסורדי אבל אנחנו צריכים להילחם על התרבות שלנו. אין לי צל של ספק כי במדינה מתוקנת, כזאת שאכפת לה מדור העתיד ורואה בחינוך לערכים כאמצעי בסיסי וחשוב לקיום חברה בריאה, תעניק תקציב ראוי לתרבות. נכון שמדינת ישראל היא לא מדינה ככלל המדינות והביטחון "שוחט" אותנו תקציבית, אך זלזול בתרבות יחסל גם את האי הקטן של השפיות שנותר עומד מעל פני המים. המוזיקה, המהווה חלק מרכזי בהתרבות שלנו, חייבת לקבל את הכבוד הראוי לה מצד המדינה ולא רק מצד עולם "הבידור" המנווט את המוזיקה ע"פ האינטרס המסחרי.
דו"חות וועדות ומחקרים שונים העוסקים בנושא תקצוב התרבות בישראל יצאו לאורך השנים והצביעו על מצוקת התרבות ועל מצוקת המוזיקה בפרט. במחקר שיצא מטעם 'שח"ם' (ארגון השחקנים בישראל) נחשפת העובדה הכואבת כי תקציב התרבות בישראל בשנים האחרונות עמד על כ- 0.17% מכלל תקציב במדינה (למרות גידול בתקציב ב-2011: לעומת תקציב של 1%-2% לעומת רוב מדינות אירופה (התקציב המומלץ מטעם ארגון ה-OECD אליו ישראל משתייכת הוא לפחות 1% מתקציב המדינה). הנתון היותר מזוויע הוא העובדה כי תקציב התרבות הוא נמוך בהרבה גם ממדינות בהן התוצר הלאומי הגולמי הוא נמוך ממנה כמו פולין והונגריה אשר משקיעות פי 2 עבור התרבות. נתון זה ממחיש היטב את היחס המבזה של ממשלת ישראל כלפי התרבות.
עוד עולה מן המחקר כי לאחר השוואת קריטריונים לתמיכה במוסדות תרבות עם בריטניה נמצא כי "השיטה האנגלית מתבססת על ביצוע שקלול כולל בהתאם לשיקול דעת מושכל ופרטני. זאת, בניגוד לשיטת הניקוד הישראלית הנתפסת כנוסחה מלאכותית ומזיקה, מכיוון שהיא חוטאת לעושר ולמגוון הרחב של סוגי התרומה שמוסדות תרבות יכולים להעניק. השיטה האנגלית בוחנת בעיקר קריטריונים איכותניים שנועדים ליצירה איכותית ומגוונת ללא כל מתן משקל למספר ההפקות וההרצות כנהוג בישראל. הדגש הוא על יצירה מקורית ומעורבות, על מצוינות וחדשנות, על מנת לספק לקהל חוויה תרבותית גבוהה".
בסיס זה של השיטה האנגלית מוביל אותי להצגת בעיה נוספת והיא החלוקה האי שיוויונית בתקצוב המוזיקה. התפיסה בישראל כי המוזיקה האומנותית כוללת את המוזיקה הקלאסית בלבד ולכן כל תקציב המוסיקה מוענק למוזיקה הקלאסית. בשנת 2012 ההקצאות עמדו על כ-48 מיליון התזמורות ומרכזי המוזיקה השונים כאשר כ-19 מיליון נוספים הועברו לאופרה הישראלית על מנת להוזיל את מחירי הכרטיסים לקונצרטים (שעדיין עולים מאות שקלים לאחר ההוזלה).
התמיכה הממשלתית במוזיקה לשנת 2013*
אז נכון, מדובר בענף מוזיקה שאינו מסחרי כמו המוזיקה הפופולרית והוא נתמך בעיקר תקציבית ע"י הממשלה וע"י תרומות. דו"ח על תקציב מוסדות התרבות בישראל של ד"ר אמיר מאיר ושות' מראה שאף חלה הפחתה בתמיכה בהוזלת מחירי הכרטיסים ובהכנסות העצמיות. הדו"ח כנראה מיישר קו עם התפיסה של מדינת ישראל כי יש רק לתקצב את המוזיקה הקלאסית ומציע להוסיף תקציב של מיליוני שקלים למוסדות התרבות הקלאסיים.
השאלה היא האם בזה מסתכמת תרבות המוסיקה מצד מדינת ישראל? האם אין כלל יצירות מוזיקליות במוזיקה הפופולרית אשר יכולות להיכנס תחת ההגדרה של מוזיקה אומנותית?
דבריו של פרופ' נמרוד אלוני מטעם מועצת הפיס לתרבות ואומנות בדו"ח מתווה למדיניות טיפוח התרבות והאומנות 2008:
"בדומה לענייני חוק ומשפט, גם בענייני תרבות ואמנות מורכבים תהליכי קבעית המדיניות ומנגנוני השיפוט מדעת מומחים ומרוח התקופה ועמדות הציבור.."
"מצד אחד יש לבחור במיטב המומחים בתחומים הנידונים של התרבות, האמנות והיצירה ומן הצד האחר יש להיות קשובים ופתוחים למרחשת החיים הממשיים ולצמיחת אופנות ומגמות 'מלמטה'".
דבריו של אלוני עולים בקנה אחד עם תפיסת השיטה האנגלית כי יש לבצע שיקול דעת מושכל ופרטני הבוחן כל גורם מוזיקלי לגופו, תוך כדי התחשבות ברוח התקופה. אז עם כל הכבוד למוזיקה הקלאסית שכבודה במקום מונח, רוב הציבור צורך יותר את המוזיקה הפופולרית/קלה שכשמה היא, פופולרית. אצל חלק הכינוי הזה יכול להיחשב ככינוי גנאי, אבל היא משקפת את רוב טעמו של הציבור מבוגרים וצעירים כאחד במשך שנים רבות וזה רק הולך ומתגבר. כמובן שחלק לא מועט מהמוזיקה הקלה נחשב כאומנות בעלת ערך רב לתרבות הישראלית. הפרופ' והמוזיקולוג נפתלי וגנר דיבר על החשיבות של הכנסת לימודי הביטלס למערכת החינוך כערך מוזיקלי ולא כמעין מחווה של רצון טוב כלפי המוזיקה הפופולרית.
תרבות תקינה כוללת מתן מקום ראוי לכלל הז'אנרים המוזיקליים ובעיקר למוזיקה אותנטית אשר מעבירה מסרים מתוך עולמו של היוצר ללא סיווג לז'אנר מוזיקלי מסוים. אמנם המוזיקה הפופולרית ברובה היא מסחרית, כעת אפילו יותר מאי פעם, אך המוזיקה הישראלית האותנטית של המסרים נמצאת בשיא השפל שלה וזקוקה לתמיכה תקציבית מצד המדינה. כמובן חשוב לעשות אבחנה בין המוזיקה האותנטית אשר מספקת מסרים ויצירות איכותיות, חדשניות ומעוררות מחשבה לבין מוזיקת פלסטיק שנועדה לבידור זול בלבד בדומה לשיטה האנגלית.
עמותת 'מוזה', אותה הזכרתי קודם לכן בבלוג, מייצגת את המוזיקאים העצמאיים בישראל וחותרת לחקיקת חוק מוזיקה בישראל. הרעיון לפתוח את הקבוצה בא בעקבות מצבה העגום של המוזיקה:
"תעשיית המוזיקה גוססת, יש אומרים כבר שבקה חיים.
מוזיקאים נאלצים לממן מכיסם הקלטות, הופעות, אפילו את המפיקים שלא מוכנים יותר לעבוד על אחוזים.
אף אחד לא כבר מאמין שניתן להרוויח ממוזיקה.
כולם אוהבים וצורכים מוזיקה, יש ביקוש אדיר למוזיקה, אבל לא משלמים עבור המוזיקה.
תעשיית המוזיקה הקלה כבר אינה רווחית כבעבר, ובהיעדר תמיכה ממשלתית, היצירה המקורית נמצאת בסכנה, ישנה בריחת כישרונות לחו"ל ולמקצועות מכניסים יותר, והתרבות הישראלית עלולה להיפגע." (מתוך קבוצת הפייסבוק "רוצים חוק מוזיקה" השייכת לעמותה).
אם במשרד החינוך הבינו את חשיבותה של המוזיקה הפופולרית כשנתנו לה מקום ראוי במגמות המוזיקה (בהמשך אקדיש פוסט ספציפי בבלוג בהקשר של חינוך מוזיקלי), כך גם מינהל התרבות צריך להבין את החשיבות של המוזיקה אשר מהווה חלק בלתי נפרד מחייהם של רוב תושבי המדינה. אנשים מחפשים את המוזיקה האיכותית ומוצאים אותה רק בעבר ואצל מוזיקאים ותיקים, אבל מה עם עידוד יצירת מוזיקה עצמאית? מה עם עידוד אמנים מקומיים? מה עם דאגה לצמיחת דור חדש של יוצרי מוזיקה איכותית?. ההזנחה של המוזיקה הפופולרית מוביל בסופו של דבר לפגיעה בתרבות ולא לחיזוקה. המדינה תומכת יותר במוזיקה הקלאסית אשר רוב האוכלוסייה אינה צורכת אותה ומשאירה את המוזיקה הפופולרית נתונה לרשות תרבות הרייטינג והמסחור בה הבידור הזול שולט, כך שרוב הדור הצעיר מושפע מכך (סוג של חוסר ברירה) וזה מה שהוא צורך בסופו של דבר. בישראל כמו בישראל אוהבים להקצין פערים וגם במקרה הזה התוצאה היא הרחקת הדור הצעיר מיצירה מקורית.
פתרונות?
קודם כל זה ברור שתקציב משרד התרבות צריך לגדול כמו גם תקציב המוזיקה. בכל זאת ישנה תקווה – ההסכם התקציבי החדש בתחום התרבות לשנים 2013-2014 יגדל בכ-100 מיליון שקלים. התוספת כוללת בעיקר קידום פרוייקטים שונים בתחום התרבות ובראשם פרויקט "נותנים במה" המעודד יצירה תרבותית בפריפריה. בתחום המוזיקה תינתן תוספת של 2 מיליון שקלים. מגמת שיפור מבורכת אך יחד עם מדובר בחיזוק כספי של הקצאות קיימות ולרוב התקציב אינו מגיע לאמנים עצמם. מהענף של המוזיקה זה אומר שאין שום שינוי מבחינת חלוקת העוגה התקציבית, כך שהמוזיקה הפופולרית עדיין נשארת יתומה.
ניתן ללמוד מן הדו"ח של 'ליבי במזרח' אשר העיר קצת את היושבים במינהל התרבות והראה להם כי מוזיקה קלאסית לא שייכת רק למערב אלא גם קיימת במזרח (בתקציב ב2009 תקציב המוזיקה המזרחית הקלאסית והערבית קיבלה 0% תמיכה), דבר שהוביל בסופו של דבר להקצאתם של כ-3-4 מיליוני שקלים. באופן דומה ראוי להעיר את תשומת הלב של בעלי המאה במינהל התרבות על כך שהמוזיקה האומנותית אינה תחומה תחת ההגדרה של "מוזיקה קלאסית" וכי יש עוד זרמים אומנותיים בעולם המוזיקה אשר תורמים לתרבות המוזיקה וזקוקים נואשות לתמיכה ציבורית.
בנוסף, לאמנים שאינם נמנים על ז'אנר המוזיקה הקלאסית והג'אז (או לפחות אינם משתמשים בכלי המשתייך לסקאלה זו) אין את הזכות לקבל תמיכה כספית מטעם מינהל התרבות. הטופס הרשמי מטעם מינהל התרבות.
הקצאת תקציב למוזיקה פופולרית יכולה לסייע רבות למוזיקאים בישראל שרובם עוסקים במוזיקה הפופולרית המכוונת לרוב הציבור בישראל. דחיקה לשוליים של אמנים אלה מקשה עליהם להתמודד בתעשיית המוזיקה בה היצירה האותנטית הולכת ונעלמת, בעוד שהמוזיקה בעלת הנופך "הבידורי" (כדוגמת תוכניות ה"ריאליטי") נטולת האותנטיות תתחזק. כך שהתוצאה היא לא רק פגיעה בדור ההווה והעתיד של אמני ישראל אלא בתרבות ובחברה הישראלית כולה.
לא בטוח מה יעלה בגורלה של המפלגה בבחירות הבאות אבל לפחות כרגע, כשמפלגת "יש עתיד" אוחזת בתיק האוצר זוהי שעת כושר לתחום החינוך והתרבות מכיוון שמפלגה זו רואה חשיבות רבה בנושאים אלה ולראיה ההגדלה בתקציב של תיק התרבות. אני לא מתייחס כרגע לתפקודה הכללי של המפלגה ושל העומד בראשה אלא מתמקד לזיקה שלה לעולם התרבות. המפה הפוליטית עלולה להשתנות במהירות, וברגע שישנם בעלי השפעה המחוברים לעולם התרבות חובה לנצל אותם לטובת המטרה אותה אנו רוצים להשיג.
____________________________________________________________________________________________________________
*תקציב משוער. אגב, למי שלא ידע (ואני מניח שלא מעט) תקציב המדינה ובתוכו תקציב התרבות זמין כעת באופן מקוון לכלל הציבור דרך האתר הממשלתי.
מקורות רלוונטיים נוספים:
מדוע לתמוך באומנות? – מחקר מטעם ה-NASAA האמריקני (National Assembly of State Arts Agencies).
פיל"ת – המרכז למידע ומחקרי תרבות
