לפני שאגע במוזיקה עצמה אני אתחיל קצת בפילוסופיה שאני מוצא אותה כמאוד רלוונטית לנושא, כך שטרחתי לציין זאת ולקשר את הדברים למוזיקה הפופולרית של היום. חברי אסכולת פרנקפורט, בדומה לאסכולות ניאו מרקסיסטיות אחרות, ראו בתרבות הפופולרית כמעין כלי אשר מנוון את ההמון על ידי סיפוק צרכים כוזבים שאינם באמת נחוצים לו. "תעשיית התרבות" הזאת פועלת על מנת לשמר את ההשקפה הקפיטליסטית של עשיית רווחים באופן חופשי.
התעשייה יוצרת מצב של סטנדרטיזציה אשר גורמת להמון לקבל את המצב כפי שהוא ומסרסת את 2 הגורמים הנוגדים לה: "התרבות הגבוהה" אשר דוגלת ביצירתיות, חדשנות וחשיבה מחוץ לקופסא ומצד שני את "התרבות העממית" החתרנית, אשר פועלת מתוך רגשות אותנטיים של ההמון ויש לה תפקיד חשוב בביקורת על הסדר החברתי הקיים. תעשיית התרבות מייצרת מצב אוטופי של חופש, בו האנשים מקבלים את הסדר החברתי כפי שהוא, ומתוך חשיבה מודעת או לא מודעת כי כך המצב צריך להיות.
במקום שהתרבות תהווה אלטרנטיבה למצב החברתי הקיים, תעשיית התרבות משמרת אותו וגורמת לפרט להיות חלק מההמון, עוד חייל של המערכת, חסר אוטונומיות וייחודיות. הדרתה של האומנות החופשית והיצירתית בתרבות הפופולרית מביאה בסוף לפגיעה של הפרט, לכן יש חשיבות גדולה לשמר ולהילחם על כל פיסת חלקה של אומנות אותנטית בעולם הפלסטי של תקשורת ההמונים הפועלת ברובה על פי העיקרון של תעשיית התרבות.
באופן משלים לאסכולת פרנקפורט, דאגלס קלנר התייחס לתקשורת ההמונים כמעצבת את העצמי של הפרט. הוא משתמש במושג "פדגוגיה של תרבות", כיון שהתקשורת משתמשת באמצעים שונים כמו סמלים, טקסטים ודימויים דרכם מתרחש תהליך של סוציאליזציה של קביעת ערכים ונורמות חברתיות. כך שלמעשה התקשורת מהווה מעין מורה דרך "המחנך" את הפרט ומהווה גורם חשוב בהסתכלותו ותפיסתו את העולם סביבו.
בעידן הטכנולוגי תקשורת ההמונים חזקה מאי פעם ובעקבות המגוון הגדול של אמצעי התקשורת השונים (במיוחד עם המצאת האינטרנט) נראה כי כבר אין הבחנה בין התרבות הגבוהה לפופולרית, לא ברור מה ערכי יותר, מה זול יותר. התקשורת היום מושפעת מההמון (רואה מה חם ברשת) וההמון מושפע מהתקשורת. היא יודעת לזהות היטב טרנדים ודברים "חמים" ובהתאם לזאת מספקת לפרט תכנים שיעוררו ויספקו אותו. כלומר, בניגוד ל"תרבות הגבוהה" עליה מדברים אסכולת פרנקפורט וקלנר, אשר מעודדת את הפרט ליוזמה אישית, מאמץ, פעולה או תהליך של למידה כלשהו, התרבות הפופולרית דואגת שהמוח שלנו ינוח ולא יעבוד שעות נוספות. כשאין שכל יותר קל לווסת אותנו, להשפיע עלינו ולעשות כסף על חשבוננו.
האינטרנט והווב 2.0, הטוב והרע
"המוזיקה היא הפסקול של החיים" אמר דיק קלארק, אייקון התרבות האמריקני. המוזיקה משקפת את החיים ואת התרבות בה אנחנו חיים. אין זה פלא כי היא משקפת את התקופה הפוסט מודרנית ואת פני הדור במאה ה-21. אחד הגורמים החשובים ששינה כליל את פני החברה הוא עידן האינטרנט אשר הפך את דרך העברת תקשורת מהירה, והשיא הוא עם התפתחות ה-ווב2.0 אשר הביא עמו את עולם הבלוגים, רשתות חברתיות, ויקיפדיה ועוד מגוון כלים שיתופיים בהן הגולש נמצא במרכז.
ל-ווב 2.0 יש יתרונות עצומים – הוא מאפשר לחוכמת ההמונים לבוא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, וחכמת ההמונים היא כלי פרקטי שהוכיח את עצמו לא פעם ויש לו היום חשיבות רבה במרחב העסקי. (חשוב רק לשים לב להבדל בין חכמת ההמונים לאפקט העדר שלרוב היא בעלת אפקט שלילי. כדוגמה לכך ניקח את הפייסבוק (מי אם לא הוא?) – מתן לייקים מרובים לפוסט או מוצר מסוים לעיתים קרובות יכולים להיות מונעים מסיבות של יצירת הון חברתי; לחיצה על מוצר פופולרי שכבר הצביעו עליו בעבר אז גם אני אצביע, כך אני יותר "בטוח" בבחירה שלי או בעצם בחירתי זה מעיד על כך שיש לי את ה"טעם" הנכון וזה כביכול מחזק את ההון החברתי שלי).
ליאור צורף בהרצאה על תבונת ההמונים
עוד יתרון בולט הוא שיתוף הידע. הידע נגיש לכולם, כולם יכולים להגיב ולכתוב דברים בעצמם וזה מפחית במידה מסויימת את המונופול של גורמי התקשורת השונים.
אך מצד שני ישנם דברים שליליים; עקב אמצעי התקשורת הרבים השפעת התרבות הפופולרית בעידן הדיגיטלי מתחזקת ומה שעצוב כאן שכעת היא שטוחה ורדודה מתמיד. 3.5 מיליון איש בישראל משתמש בפייסבוק שאפשר להיות ערוץ תקשורת מרכזי, ללא ספק מדובר בהמצאה גאונית שמאפשרת (כפי שהפייסבוק מציג את עצמו) לשמור על קשר עם החברים שלך ולעשות לנו חיים קלים בשיתוף המידע העצום בחברה בה אנו חיים.
הבעיה הגדולה היא כי נראה שאצל רבים מאיתנו הכלי הבסיסי הזה שנועד להקל על חיינו הופך לחוויה עצמה. במקום לנהל חיים חברתיים עשירים ותקשורת בינאישית סבירה, דבר אשר חסר בחברה שלנו, אנו מחפשים למלא את החסר ע"י הריגוש שאנו מקבלים במשוב שבקבלת הודעות חדשות ו"לייקים". שלא לדבר על ההתמכרות לאינטרנט ולמדיות החברתיות שהופכת להיות אחת ההתמכרויות הנפוצות במאה ה-21, שלא לדבר על ההפרעות הנפשיות המלוות בכך, כדיכאון, בידוד חברתי, איבוד העצמי וישנם דיווחים ומחקרים החושפים מספר לא מועט של מקרים בהם המצב הגיע לכדי התפתחות פסיכוזה.
ג'רי סיינפלד על הפייסבוק של שנות ה-90.
מניפולציות ופופוליזם
במקום להתעניין ולהסתמך על דברים מעניינים אנו סוג של מוותרים לעצמנו, לא מחפשים בעצמנו את העומק, לא מפתחים יוזמה וחשיבה עצמאית ומעבירים את השליטה ל"אנשים החכמים" או אם תרצו ל"מותגים האנושיים" שבמדיה החברתית.
דבר בולט בעידן הווב 2.0 המהווה תוצר של עומס המידע הוא הקושי לזהות מידע מניפוליטיבי. אין לנו זמן להתעמק בדברים ואנו מסתפקים בקישורי העתק-הדבק בפייסבוק, בשתי משפטים שמישהו כתב בסטטוס, או סרטון מצ'וקמק ביוטיוב, חצאי אמיתות, סיסמאות נבובות מתוכן ועומק – הרבה פופוליזם. ניתן לקחת לדוגמה את קמפיין הבחירות האחרון בו מפלגות חסרות תוכן שדיברו בסיסמאות, לא הציגו שום תוכנית פרקטית ובכל זאת שבו את לב ההמון.
המידע אליו אנו נחשפים מהווה גורם משפיע מרכזי על העמדות שלנו כלפי נושאים שונים. זה נשמע כמו דבר מובן מאליו, אך בעידן של עומס המידע מדובר בתופעה רחבת היקף המשפיעה עלינו רבות. אתם יכולים לעשות ניסיון, להיכנס למספר פורטלי אינטרנט מרכזיים ולעיין בכתבות. אני בטוח כי לא במעט כתבות אין קשר משמעותי בין הכותרת לתוכן, ועקב העצלנות וחוסר הזמן חלק מהגולשים מסתפקים בקריאת הכותרת – משפיע על העמדה כלפי הנושא. דבר שני, גם בתוכן עצמו לעיתים הדברים לא מוצגים במלואם, או על דיוקם זאת במטרה לעשות מניפולציה על הגולש עקב אינטרסים שונים – פרסום, שיתוף פעולה עם גורמים כלשהם בין אם מסחריים, פוליטיים ואחרים.
דבר נוסף בהקשר זה שאני חייב להתייחס אליו, הוא העובדה שאמצעי התקשורת נמצאים בכל מקום ולעיתים הם מציגים מידע שלילי על אדם או גורם כלשהו שעלול לפגוע קשות בתדמיתו, גם אם אין לו יד בדבר (קצת פרסום מניפולטיבי והפופוליזם יעשה את שלו). הפועלים בחזית (פולטיקאים, ידוענים, אמנים) מתנהלים כמו פיל בחנות חרסינה כיוון שהם יודעים כי כל צעד וצעד שלהם הוא תחת זכוכית המגדלת של התקשורת וזה לעיתים בא על חשבון קבלת החלטות או ביצוע פעולות אמיצות שהן נגד הזרם. זאת, בניגוד לעבר שהתקשורת הייתה מצומצמת יותר, כך שניתן היה לפעול בצורה סבירה ללא חשש גדול כי פעולה שתעשה תתורגם בביקורת מיידית שתשפיע משמעותית על המשך הקריירה.
עוד נקודה למחשבה, ללא מתן עמדה אם מדובר בדבר חיובי או שלילי, תחשבו על מנהיגי עבר שלנו אותם אנו מנציחים כגיבורים. במשך השנים גילו כמה עובדות לא בדיוק נעימות עליהם, אם זה היה מתרחש בימים אלה עם אמצעי התקשורת הרבים והפולשניים ייתכן שהיינו "מפסידים" את המנהיגים האלו וכל המציאות שלנו הייתה משתנה.
השטחיות שולטתתתת!!!11
במקום לחפש את העומק אנו מתעסקים בשטויות, נטולי כל רצון לחפש אחר גירוי אינטלקטואלי. כל סרטוני הגאגים למיניהם הממים והחרטא שמראים לנו סרטונים על חתולים חמדמדים, כריות אוויר מתנפחות ושטויות נוספות מחררים לנו את המוח. נכון יש דברים מצחיקים, וכל אחד יכול להתמכר לזה – אבל אם תסתכלו על הדברים האלה מבחוץ ותחשבו לרגע על מה אתם מבזבזים את זמנכם אני בטוח שבמבט לאחור אתם תאמרו לעצמכם על מה לעזאזל ביזבזתי את זמני היקר.
זה לא שאני בא כאן על תקן "משבית השמחות", אין זה דבר רע לצחוק ולהשתעשע מהדברים האלה. הפואנטה היא הצורה בה אנו משתמשים בכלים שהאינטרנט מספק לנו, אנחנו יכולים להיעזר בטכנולוגייה כדי לעשות דברים נפלאים, להשתמש בה לטובתנו, אך הבעיה היא שהרבה מאיתנו מושפעים מכך בצורה מוגזמת וזה משפיע בצורה שלילית על חיינו, מנוון אותנו, גוזל מאיתנו זמן רב ומוביל לזילות של התרבות.
סרטון המציג את ספרו של ניקולאס קאר העוסק בהשפעתו של האינטרנט על מוחנו.
קלוהן העלה את תיאוריית הדטרמניזם הטכנולוגי בה הוא טוען כי הטכנולוגיה מעצבת את פני האנושות. היא משנה את המציאות שלנו וכיצד אנו תופסים את העולם. "המדיום הוא המסר" אומר קלוהן, אמצעי התקשורת עצמם משפיעים עלינו ולא תוכנם. הוא הביא כדוגמה את המצאת נורת החשמל – לא משנה כיצד נשתמש באור הוא מבטל את התלות בו וזה שינה לחלוטין את חיי החברה שהייתה תלויה בו. אם ניקח כדוגמה את מנוע החיפוש של גוגל, שבבסיסו הוא נועד להקל עלינו את החיים בחיפוש מידע ואמנם אנו מגיעים למידע בצורה קלה ומהירה יותר ואף נחשפים לתכנים רבים יותר מבעבר. מצד שני, הוא פוגע בתכונות קוגניטיביות מסוימות כמו למידה עצמית ופיתוח חשיבה יצירתית וביקורתית. לירידה בחשיבה הביקורתית, כלומר בתפיסה העצמית למה להאמין וכיצד לפעול, ישנה השפעה שלילית גדולה על החברה. חוקר תקשורת ההמונים ניל פוסטמן טען כי חברה נטולת כישורי חשיבה ביקורתית המסייעים להבחין בין אמת לשקר, אינה יכולה להיות חופשית.
קאר במאמרו "האם גוגל הפך אותנו לטיפשים" מתייחס להשפעות השליליות של האינטרנט על ההכרה שלנו. לדבריו, העובדה שאנו מבזבזים זמן רב בצריכת מידע באינטרנט, אשר לכאורה מקל עלינו את עבודת חיפוש המידע, מסרסת את היכולות הקוגנטיביות שלנו של ריכוז, התבוננות וחשיבה מעמיקה. כלומר, אנו מתקשים בפעולות קוגנטיביות כמו קריאת ספרים ובפעולות שדורשות חשיבה עצמאית או "מחוץ לקופסא". ישנה ירידה משמעותית בקריאת ספרים, כמה פעמים קראתם מאמרים בעלי תוכן ענייני שהוא יותר מ-100 מילים? ואם כן עשיתם זאת כמה זמן הוא לקח מכם לעומת הזמן שאתם מבזבזים בתכני הזבל הלא נחוצים שמאכילים אתכם במדיות השונות? המדיה מסיחה את דעתנו ומשביתה יותר ויותר תאים במוחנו המתנוון.
חפרת, איך כל זה מתקשר למוזיקה?
אנחנו עצלנים
אם נקביל את זה לעולם למוזיקה ניתן לראות כי אנחנו פחות מתעמקים ביצירה של האמן, פחות קונים אלבומים ואם חוזרים לאסכולת פרנקפורט רוצים הכל מהכול וכמה שיותר מהר – תן לי להיט ועזוב אותי מאלבום אמיתי. האמצעים הטכנולוגיים השונים כמו האזנת למוזיקה אונליין והאפשרות של הגולש ליצור אלבומים ייחודיים משלו אמנם תרמו לכך, אבל צרכני המוזיקה "אשמים" בכך לא פחות (רבים רואים בכך כדבר חיובי אך אני רואה בזה כעוד גורם המוביל לפיחות במוזיקה אותנטית ובעלת מסרים של האמן). מעמד האמן פוחת וזה נהיר לכל כי יש פחות כבוד למוזיקאים מבעבר (בישראל זה בולט במיוחד).
תקשורת בכל מקום
כפי שנכתב לעיל, התקשורת נמצאת בכל מקום וזה משפיע באופן משמעותי על המוזיקאי. תגובות שליליות יכולות להשפיע לרעה על האמן הצעיר (כדוגמת ביקורות בתכניות ריאליטי, או אף סתם תגובות ברשת), לייאש אותו או לגרום לנטוש את האמת המוזיקלית שלו ולגבש קו המוזיקלי "מונחה תקשורת". כמובן שגם היעדר מוזיקת המחאה של היום היא חלק מפחד תקשורתי שיוביל לחרם כלפי האמן שגם ככה מתקשה לשרוד בתעשיית המוזיקה הנוכחית.
ריאליטי
אם זה הלעטה של תוכניות ריאליטי בעולם הטלוויזיה, יותר מדי בידור נמוך בחוסר פרופורציה. כמובן, יש את תופעת תוכניות הריאליטי המוזיקליות נושא שאליו אתייחס באופן נרחב יותר ובנפרד בהמשך.
תרבות ובידור!
באינטרנט ניתן לקחת לדוגמא את פורטלי האינטרנט הגדולים, (כדוגמת מאקו, נענע, ynet ) אשר נקראים "תרבות ובידור", בהן הבידור ("התרבות הנמוכה" ע"פ אסכולת פרנקפורט) תופס חלק ניכר מהתרבות כולה. בעולם המוזיקה זה מתבטא בעיקר במוזיקת פופ קלה ומתקתקה, שבאופן כללי משדרת מסרים שמטרתם לשמור על סטנדרטיזציה נמוכה על מנת לייצר רווחים בדרכים שונות.
תופעת הסלבס
אם דיברנו על הפיחות של מוזיקת המחאה ושינוי זה נראה כעניין רחוק בחברה האדישה שלנו שחייה לה חיי נוחות. היום מעניין את האנשים מה קורה מסביב לעולם "הסלבס" והמוזיקאים", ואנו נמצא יותר סיפורים ורכילות ופחות מוזיקה איכותית. יש מדורים ספציפיים של סלבס שמהווים חלק מהתרבות שלנו, מי הם הסלבס האלה? – פליטי ריאליטי, בחורות שיש להם מה להציע בעיקר מבחינה גופנית, העיקר דברים שיצרו באזזז ורייטינג.
זה מגיע לידי כך שחברות מוכנות לשלם מיליונים תמורת הולדת תינוק שטרם נולד (קים קארדיישן) או תמונת עירום של איזה אמן, או לדווח לנו שאיזו ליידי עלתה 2 קילו. מי שעומד מאחורי הפרסומים האלה יודע היטב שהוא מספק תכנים זולים וזה נעשה במכוון על מנת להשיג כמה שיותר כניסות לאתרים, אם לא יעשה זאת הוא פשוט יפסיד הכנסות. כתבי עולם המוזיקה בפורטלים הגדולים ברובם הפכו לכתבי בידור, "מנתחי" תוכניות ריאליטי וסלבריטאים, כך שהתרבות הולכת ופוחתת.
שגעון הטרנדים והמותגים
וזה מעביר אותי לנקודה בולטת נוספת בתרבות הצריכה האיומה שלנו והיא שגעון הטרנדים והמותגים. אנו מושפעים מאוד מהמותגים. לא משנה מה, אנו נצרוך את מה שהמדיה תראה לנו. המדיה מעצבת את המציאות ואנו בסופו של דבר מתנהגים על ע"פ מה שאנו רואים.
סרטון האייפון (מסחרי, אך משעשע ומשקף מציאות..)
הדבר העצוב הוא שבמאה ה-21 האדם עצמו הפך למותג בצורה כ"כ חזקה כך שהתרבות הפופולארית נראית כמו תוהו ובוהו. זמרים הופכים להיות שחקנים, שחקנים הופכים להיות אמנים, כוכבי ריאליטי מתחילים לשיר או לשחק או להופיע בטלוויזיה. אין כבוד לאומנות עצמה, זה לא משנה, כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה. הכל הרי גם ככה הכל רדוד, הכל דומה, אז גם אתה יכול להיות כמו כולם. כל מה שאתה צריך זה מזל, להיות במקום הנכון בזמן הנכון, לעשות איזה באזז קטן עם איזה סרטון פרובוקטיבי או בעל הומור וולגרי ואולי גם להיקלע לאיזו תוכנית ריאליטי ולשחק אותה שם.
מיליוני צפיות על זה (אני מניח שאני תורם לה ברגע זה עוד כמה צפיות בודדות..)
אותו דבר מתקיים בעולם המוזיקה – אולי תמקסס איזה קטע מוזיקלי שיהפוך אותך לטרנד עולמי כדוגמת "גנגם סטייל" או "הארלם שייק" ואתה בעניינים, עושה מיליונים. וזה בסדר אתה לא צריך להשקיע יותר מדי בתוכן בעל משמעות, כי במוזיקת המיינסטרים של העידן הנוכחי למילה משמעות אין משמעות רבה. נוצר הרושם כי אמנים רבים אינם משקיעים מספיק ואינם מחדשים, כולם מעתיקים מכולם והכל נשמע דומה. הירידה ברמת היצירתיות מתבטאת היטב בקרב המוזיקאים הצעירים אשר מתקשים ליצור מוזיקה איכותית, הסביבה והתרבות השטחית אינה מספקת להם יותר מדי השראה וזה מתבטא היטב בתוצר המוזיקלי – מרגישים שזה מאולץ וחסר אותנטיות וזה פשוט לא עובד.
