מאת: אביטל פרוקופף
לאורך ההופעה של לולה מארש אמש בתמונע, מבליחה אצלי התהייה, מי יפה ומרשימה יותר, התפאורה המיוחדת שעל הבמה או יעל שושנה כהן, הסולנית, שגם אחראית על עיצובה. שהרי, לא בכל יום אני זוכה להיכנס לרחבת ההופעות של תיאטרון תמונע ולהתבלבל ולחשוב שאני עתידה לצפות במחזה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר. התחושה, כבר בעודנו ישובים בכיסאות וממתינים לתחילת ההופעה ובטח ובטח שבמהלכה, היא ששתינו משיקוי שעשוי מצוף פרחים (מוטיב מרכזי על הבמה) שגורם לנו להתאהב ללא שיקול דעת, ונכנסנו לתוך חלום נפלא של פיות ושדונים. אני מיישבת את אי השקט בהחלטה המושכלת שכל אחת בדרכה שלה, יפה ומיוחדת.
אני מופתעת שמדובר במופע ישיבה עם שולחנות שתופסים מקום רב. זו הופעה שבהחלט ניתן היה ליהנות ממנה באותה צורה ואולי אפילו יותר, ללא מעצוריהם של הכיסא והשולחן. זה אף מקומם יותר נוכח העובדה שכל הכרטיסים להופעה אזלו ובחוץ עמדו המוני אנשים שלא הספיקו לרכוש כרטיס וקיוו. וחבל, חבל מאוד שלא הצליחו להיכנס, כי המחזה שנגלה לעיני הקהל שכן זכה, מרגע שעלו חברי ההרכב לבמה ועד הרגע בו ירדו ממנה סופית, היה לא פחות ממושלם.
בראשית היה דואו של יעל שושנה כהן עם גיל לנאדו. דואו מקצועי שהפך בהמשך לדואו גם בחיים האישיים. בהמשך התווספו מתי גלעד, דקל דביר ורמי אוסרווסר, לגלגולו של ההרכב למה שהוא היום.
הם מנגנים פולק עממי-רוקיסטי ומשלבים בתוכו סגנונות של מוזיקה אירית, קאנטרי ומוזיקה אלקטרונית. יש בהופעה שלהם מן המודרני שנושק לפולקלור, בין היתר בזכות לחנים עממיים אך חדשניים, ליווי א-קפלה של הגברים בהרכב יחד עם שריקות מיוחדות ושימוש בפרקשן עליהם אחראית שושנה-כהן. הטקסטים הליריים וההגשה שלהם לעתים מזכירים לי את אלו של קייט בוש המדהימה ומנעד קולה המיוחד והורסטילי של שושנה-כהן בשילוב המלודרמטיות העדינה שלה, מזכיר, אף יותר בחוזקה, את לנה דל ריי. בחן ובקסם היא נעה בין הגוונים השונים של ההשראות הללו והופכת למגנט ששואב את הצופים אל תוך העולם הקסום שלולה מארש יוצרים.
כל שיר שונה מרעהו, לעתים גם אם מדובר בניואנסים קטנים, אבל הקו של ההופעה דומה. חברי ההרכב מרהיבים בניצול מקסימלי של כלי הנגינה וכל נגן עושה עבודה מרשימה ומצוינת: גלעד על הבס, דביר על התופים ושושנה-כהן על הגיטרה וסביר כי על היוקלילי חסרת הסוללות שלא ניתן היה לשמוע. מצטיינים במיוחד הם אוסרווסר על הגיטרה והקלידים ולנדאו על הגיטרה, שהתברך בחן בלתי נדלה שמצליח לחייך את הקהל גם כשהוא נבוך במיוחד לדבר אתו. ברגע בו הוא מתחיל לנגן, נעלמת המבוכה כליל ומה שאנחנו מקבלים זו חוויית נגינה מקצועית ומחשמלת.
המופע כלל 12 שירים, מתוכם שניים חדשים לגמרי שביצעו בהופעה בפעם הראשונה, וקאבר אחד שהעיף את כולנו מהכיסא, לאחת, ננסי סינטרה, וזוג מגפיים. חבל שאי אפשר להביא את התמונות מההופעה אמש (או להעביר את התחושה המסעירה במהלך הביצוע), אבל כך זה נראה בהופעה אחרת שלהם:
לולה מארש קיימים בעולמנו זה חצי שנה, עובדה מפתיעה נוכח ההופעה המהודקת והמקצועית שהם נותנים. הם מתרגשים מאוד מהקהל שבא לפרגן ולתמוך, מספרים שעברו כברת דרך עצומה בתקופה יחסית קצרה ושמחים לשתף שהתקבלו, במסגרת אירוע שואו קייס שהתקיים לפני כחודש – אירוע בו מפיקי פסטיבלים מחו"ל באים לראות אמני והרכבי אינדי ישראליים בהופעה – לפסטיבל מוזיקה בסלובקיה. ההופעה בתמונע היא ההופעה האחרונה בהחלט לפני שהם נכנסים להקלטות האלבום הראשון שלהם ואני מקווה שההופעה הבאה, ברגע שתהיה כזו, כבר תהיה במקום שיכול לאכלס את הקהל הרב שהצליחו לצבור, אשר מבקש לחלום יחד עם לולה.
